ראיות מוכמנות (פח"מ) הן ראיות שאין דרך שאדם ידע עליהן – ללא נוכחות בזירה/מעורבות באירוע.
בפרשיות גדולות, לבטח באלו שהן בעלות הד תקשורתי, על רובן מוטל חיסיון ברגעים הראשונים של החקירה. (דוגמאות חקירות פליליות, לפרספקטיבה).
החיסיון – הרבה מתוך מטרה שלמעורבים לא תהה גישה לפרטים הנ"ל דרך התקשורת. (לדוגמה, מתחום מעט שונה, אין משמעות לזיהוי במסדר זיהוי של אדם שתמונתו פורסמה).
עדות שתתייחס ל"פרטים מוכמנים" ובעקבותיה תוביל למציאות ראיות של ממש, פורנזיות או אחרות, יכול שתחזק מאוד (עד כדאי סיוע) את עדות המקור. סיוע שנדרש בעדות של אדם כנגד עצמו !
מיותר לציין שלאחרונה (עם החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לגביית ראיות נוספות) אנו נחשפים למה שמוגדר בתקשורת כ"זיכוי רומן זדורוב" יש היבטים רבים לאותו ה"זיכוי", במיוחד שהמערכת כמעט "נקייה מזיכויים".
הרושם שמנסים ליצור בסיקור התקשורתי הוא שחל כרסום בראיות הליבה של התיק הפלילי – כרסום שכזה בפרשת התביעה "עד שהזיכוי הוא מעבר לאופק" – ורק נדרש לבחון עוד ראיה והזיכוי יגיע – מציאות שהיא רחוקה מתיאור זה.
כל הפרטים המובאים כאן נלקחו מפסק הדין המרשיעה של בית המשפט החוזי מחוז צפון.
פרטים מוכמנים: מה שנקבע בבית המשפט העליון הוא:
הפרק נרשם אחרי ההרשעה במחוזי מחוז צפון, שבבית המשפט העליון הוחלט להחזיר את התיק לגביית ראיות נוספות בבית המשפט המחוזי. עורך דין פלילי מוטי אדטו.
מההחלטה בעליון על החזרה לגביית ראיות נוספות :
"על פני הדברים ומבלי לטעת מסמרות בעניין, התרשמנו כי מדובר בראיות מהותיות ובעלות משקל סגולי המצדיק נקיטה בהליך החריג של גביית ראיות נוספות בשלב הערעור והחזרת התיק לערכאה הדיונית", כתבה בהחלטתה השופטת עדנה ארבל.
"שוכנענו בנסיבות המקרה שלפנינו כי שורת הצדק מחייבת את הבאתן של ראיות אלה, חרף הפגיעה הנגרמת כתוצאה מכך לעיקרון סופיות הדיון".
היינו המטרה היא הסרת הספקות ובחינה של הראיות "החדשות" של המומחים.
הדבר המהותי במקרה זה הוא עצם בחינה של הראיות – תופעה מבורכת לכשעצמה. ראוי במקום שיש ראיות שהערכאה הדיונית תבחן אותן – אפילו באם הן מגיעות בשלב הערעור (כך נשמרת הזכות לערער).
היינו אחרי סיום הדיונים במחוזי, בעקבות הערעור לעליון הוחזר התיק לצורך שמיעת עדויות נוספות במסגרת התיק במחוזי.
מדובר כאמור בשתי חוות דעת :
הדבר לפי הפרסום – הראיות הנוספות הן :
א. הראשונה בייחס לתביעת הנעל על הגופה.
ב. בייחס לסוג הסכין שביצע את הפגיעה. (רגילה או משוננת).
התוצאה ?
החזרת הדיון לשמיעה של ראיה זאת או אחרת היא אירוע שמתקיים פעמים רבות – במסגרת הערעור הפלילי– הרי מעצם המשפט הפלילי המטרה של המשפט היא להרשיע מעבר לכול ספק סביר. שעולה ספק, יש מקרים שיהיה זיכוי – ויש מקרים שהוא יבורר.
אם יש ראיה מהותית אפילו שנוספה באיחור רב – ראוי שתיבחן – ולבטח שהבחינה תהה בהארכה הדיונית. (ולא בבית המשפט העליון ).
המדהים זה להביט במערכה התקשורתית – שחורגת מוכל מה שהכרנו במערכת היחצנות ! היינו כולל סרטי "זיכוי" שמתעלמים מהמציאות הראיתית.
בעתיד ראוי יהיה לרשום על החלק התקשורתי של תיק פלילי זה.
בתיק פלילי זה מתנהלת מערכה תקשורתית נדירה בהיקפה (היו עוד כמה תיקים עם מערכה תקשורתית, אולם אני לא זוכר ברמה שכזאת).
המערכה נוהלה מצד מר רומן זדורוב, מדובר במערכת משומנת של יחסי ציבור – מלחמה שמנהלים עבורו בכישרון רב עורכי דינו הפליליים המוכשרים בבית המשפט – ועל כל הכבוד להם.
חובה להבין גם בזירה התקשורתית יש פעילות לרוב.
בזירה התקשורתית ראוי לציין: די להקליד את רצף המילים "רומן זדורוב" בגוגל ולקבל רצף של חיפושי משנה על חפותו המסתברת של הרוצח רומן זדורוב.
הדבר מתקיים בימים בהם כל טענה על "ספק" אינה המובנת ! לבטח לא לעורכי דין פליליים!
ראיות מול רגש :
בטלוויזיה ממחזרים סרטים שמטרתם ליצור ספק – לעבוד על הרגש – הכול תוך התעלמות מהריאות שיש בתיק !
החומרים התקשורתיים מתעלמים מחלק מהמציאות הראייתית והמשפטית. חלק גדול מהמידע ברמות התקשורת הוא מגמתי ביותר ! יש התעלמות מוחלטת מהבסיסים להרשעה.
כל כמה זמן עולה "ראיה" חדשה ויש הסתמכות עליה כמזכה. הכול תוך התעלמות מהראיות שיש. מהבסיסים להרשעה !
שיהיה ברור המערכה התקשורתית החלה מיד עם המעצר ! עוד לפני המשפט, עוד לפני הכול, עוד לפני צילום חומר הריאות על ידי הסנגורים – כבר אז היו אנשים רבים "שידעו" שמפלילים אדם חף מאשמה. השאלה למה מעולם לא זכתה אפילו לבדיקה.
– וכאן במקרה זה נדון ב"פרטים המוכמנים". פח"מ :
"מתקפת יחסי הציבור" בעיצומה. גם שנים אחרי.
מעטים האנשים שקראו את כל הכרעת הדין. בכול פעם שבא אדם לדון עימי במקרה, מתברר שהוא לא מכיר את הבסיסים להרשעה.
לבטח מעטים מאוד האנשים שעיינו בכול התיק הפלילי (גם אני איני מתיימר לכך).
אבל עיון בהכרעת הדין מעלה כי המציאות של פסק הדין היא חד משמעית, קשה להבין כיצד מתנהלת "חגיגה" של זיכוי בימים אילו. גם באם ראיה זו או אחרת תוצא מהמארג הכללי של הראיות עדיין יש די והותר ראיות אחרות – לבטח ללא אותה תביעת נעל מפורסמת.
האם הרוצח מר רומן זדורוב חף מאשמה ?
הפרק כאן נרשם אחרי ההרשעה הראשונה במחוזי, לפני קבלת הפרטים החדשים ! ברור לחלוטין, שלאירוע זה יהיו עוד שנות חיים רבות.
– לי מנקודת הניתוח הזאת אין כל דרך לדעת מה התרחש באותו היום באותו בית הספר – אלא – רק לבחון את הכרעת הדין ואת המידע הגלוי שהובא שם. היינו לבחון את הראיות שיש בתיק !
כך שאין כל מטרה לנתח את פסק הדין מעבר למטרה של הצגת הנושא – של "ראיות מוכמנות", חשיבותן לניתוח העדות של החשוד בעבירה פלילית.
פרט מוכמן הוא פרט שרק נוכחות בזירה/מעורבות בעבירה הפלילית/נגיעה לאירועים יכולה להביא לידיעה על ושל הפרט על ידי העד/חשוד.
כל חוקר חולם על עימות החשוד בעת החקירה הפלילית אל מול פרט מוכמן זה או אחר – לצורך כך , בין היתר, נחסות הראיות בהליך כמו על ידי צווי איסור פרסום, המשטרה אף מטילה איפול על הממצאים.
חשיבות רבה יש לכול פרט מוכמן !
פרט מוכמן "מסבך" הוא כזה שאפילו החוקרים לא היו בידיעה עליו ורק לאחר שהאדם מסר את הפרט נערכה בדיקה והתברר שיש צדק בדברים – היינו המציאות היא כזאת שהפרט הוא פרט אמת.
פרט זה הוא חיזוק חד משמעי לעדות – ברמת הסיוע !
על מנת לבחון את התוספת הראייתי נבחן ראשית את הבסיס הראייתי:
נתחיל מהעובדות: (מתוך הכרעת הדין – הנאשם ברצח מר רומן זדורוב).
הראיה המרכזית היא הודיה של הנאשם באשמה. (גם בפני החוקרים גם בפני מדובב). (אין חשש שבפני המדובבים הופעלו לחצים, אין גם טענה ללחצים בחקירה עצמה).
לכך מצטרפים שורה של שקרים של הנאשם.
אולם זאת לא כל התמונה.
לכך מצטרפות שתי עובדות נוספות :
הסכין של הנאשם לא נמצאה מעולם ( בעבודתו בבית הספר הוא עבד בסיוע סכין יפנית) כך שהיעלמותה מעלה שאלה למה ?.
מאותו יום עבודה: המכנסיים של הנאשם לא נמצאו מעולם. (מכנסיים שהביא עוד מרוסיה והחליט מיד לאחר האירוע להשליך אותן לפח ולמרות המאמצים לא נמצאו). למה נעלמו ?
האומנם אין חובה שחשוד יענה על שאלות אלא ?
האומנם אפשרי להניח שאלה "נעלמו" מיד אחרי האירוע – בלי קשר לאירוע ובלי הסבר ? אין מדובר באירוע של מה בכך, אלא בראיה מהותית ביותר – שנעלמה בידיעתו של החשוד, או שחייב היה להיות הסבר להעלמותה על ידי החשוד !
כזכור יש הודיות של הנאשם לרוב בעדויות – ההצלחה המשפטית של ההגנה שם היא בהתמקדות בראיה שמוטלת בספק לפי ההגנה – ראיה שבמהותה חייבת להיות פריפריאלית – לנוכח רצף הראיות האחר.
תחילה מספר מילים על הראיות האחרות:
מתוך הכרעת הדין:
" עוד אציין בפתח דבריי, כי הסנגור לא כפר בעובדה שלאחר הרצח, אין בנמצא להב הסכין היפנית עמה עבד הנאשם ביום הרצח ולא המכנסיים אשר לבש ביום זה, אך טען כי הדבר נעשה ע"י הנאשם לתומו ולא אחרת".
באם לא כפר – אז איפה הם ?
פעולת הדיבוב :
"בתיק זה הודה הנאשם בפני מדובב בלילה שבין ה – 18/12/06 ל – 19/12/06, אחר בפני חוקריו ביום 19/12/06, שיחזר ביום 19/12/06, וחזר והודה שוב ביום 21/12/06 בפני חוקריו אלא שכמבואר לעיל, הנאשם חזר בו והסנגורים טענו בלהט כנגד ההודאות והשחזור".
פעם אחרי פעם הוא מודה ! הכול מצולם !
הנאשם חושש :
ראיות פורנזיות
"מסביר, כי ייתכן ויימצא דם על מכנסיו וסוליית נעליו, אולי השתפשף בטעות על הקיר (ת/169 ב', בעמ' 11), הנאשם מיוזמתו מעלה אפשרות כי יימצא דם על הסכין הצהובה שלו, בעקבות ביקורו בשירותים:
"כי אם אני באופן פתאומי נגעתי איפה שהוא בדם.. ואני לכלכתי את היד למשל.. יכול להיות שיש.." (ת/169 ב', בעמ' 13).".
במציאות זאת שיש את ההבנה שהפרטים הועלמו בשל אותו החשש – האם אין את החובה לספק את הראיה לבחינה ?
האם אנו כאנשים מוכנים שאדם יפליל את עצמו, יסביר את החששות שלו – ולא יספק את הראיות המזכות שנמצאות בשליטתו ?
העלמת המכנסיים והחשש שהם התלכלכו בדם – מחייבים הסבר ! לא מדובר באדם שבוחר ב"זכות השתיקה" אבל הסבר הגיוני אין !
הנאשם מתפתל בתשובותיו :
"ח: הוא היה בתוך הנרתיק?
נ: בטח.
ח: אז למה שיהיה עליו דם?
נ: אבל למה על הסכין אני יכול להגיד למה, אה.. אחרי השירותים כשאני הלכתי לעשות דבק, כן? אני לקחתי את הסכין, אם אני סגרתי שם אה.. בשירותים ונכנס לי דם אה.. על הידית, למשל אם היה דם על הידית אני תפסתי את הידית כן? אני סגרתי ו.. דם נשאר על הידיים".
(שם, עמ' 14).
שוב עולה חשש אמת של הנאשם.
הוא חושש מדם ! לכן הסכין נעלמה ! הועלמה !
הנאשם לוחש:
למה הוא לוחש ?
"ר.ז (-הנאשם) (בשקט): אני עשיתי טעות. לא היו עדים. בזה אני בטוח. אני עשיתי טעות שלא ניקיתי דם בשירותי בנים. טיפות דם לא ניקיתי וזאת הטעות שלי. מה יהיה הלאה אני לא יודע.
מ (-ארתור): איפה זה היה? למעלה?
ר.ז: לא, למטה
.
מ: ומה עם הסכין?
ר.ז: אני חושב שטפטף מהלהב
מ: איך אתה יודע שאין דם ומעבדה לא עלתה על זה?
ר.ז: זה להב. לא להב הזה. ניתן להחליף אותם. את הלהב שטפתי וזרקתי.
מ: ופלסטיק?
ר.ז דם היה רק על הלהב. אני הוצאתי
מ: וזרקתי
כאן עכשיו ננסה להבין מהן הראיות שהן ראיות המסבכות את הנאשם כפרטים מוכמנים בתיק הפלילי – כאמור המכנסיים והלהב מעולם לא נמצאו (הסכין כולה נעלמה).
אין פה פחד ! אין שקר – ואין הספקה של ראיות סותרות !
נחקר יכול ויודה באירוע פלילי – אין די בכך – יש צורך ב"דבר מה" – היינו ראיה כלשהי שתהה חיצונית (עדיף) שתוביל לאמון באותה הודעה.
עורכי דין פליליים יודעים להתמודד עם עדויות של עדים שמודים – השאיפה של עורכי הדין שלא תמצא הראיה שתוביל לאמון בעדות – סתירה של עדות במהלך המשפט יכול ותהה בטענות לקבילות (משפט זוטא, או בטענות למשקלה של העדות.
לכן החלום של חוקרי המשטרה הוא לגלות במהלך העדות פרטים שהנחקר לא יכול היה לדעת !
עדות/אמירה שנוגעת לנושא סמוי ולא מוכר – לא מוכר לציבור ככלל.
הכרת הנושא יכול ותוביל לראיה של ממש, ויכול ותישאר ברמת עדות.
השאלה היא אחת – האם הפרט שנמסר בחקירה הוא כזה שיכול ליצור חיזוק ראייתי לעדות עצמה _בהנחה שלא הוביל לראיה חיצונית).
שוב:
יש" הודעות מלאות בפני חוקרים ובפני מדובב (מוקלטות ) יש צורך להבין מה הוביל לאותן ההודיות ? לחץ פנימי ? או נסיבה אחרת ? הרי לחץ פנימי לא יכול להוביל לידיעה של פרטים שלא מוכרים לחוקרים !
כאן חייבים לבחון את ה"פרטים מוכמנים". כאמור אילו הם פרטים שלא בידיעת אנשים – אלא – באם יש להם נגיעה לאירוע עצמו.
ידיעת פרט מוכמן יכולה ליצור את התוספת הראייתית הנחוצה לצורך הרשעה של אדם – בנוסף להודעה מצדו.
לדוגמה – אלא פרטים שרק מעורב יכול לדעת ! הרי החוקרים עצמם לא יכולו לדעת זאת – והוא ידע !
"הנאשם ידע למסור, כי לא יכל לנעול את דלת תא 2 מבחוץ, כאשר בשלב זה טרם נודע לחוקריו, כי מנעול הדלת המאפשר פתיחתה מבחוץ, שבור".
" הנאשם הסתבך בשקריו. כשניסה להסביר כיצד ידע עובדה זאת, לבסוף הודה ששיקר, לא ראה את דלת התא והמנעול השבור במראה."
מדובר בפרט מוכמן חריג, ידיעת הנאשם לגביו ברורה ויש להעניק לו משקל גבוה. לכך כמובן יש להוסיף את השקר !
"תיאור תנוחת המנוחה בשעת הרצח כפרט מוכמן חריג".
" הנאשם, הן בשחזור והן בחקירותיו, ידע לציין כי המנוחה עמדה כשצידה מופנה אליו, הדבר תואם לממצאי הזירה, כפי עדות עוזיאל, ולהתזות הדם על הקיר הגובל עם תא מספר אחת".
: "יצוין, כי בעת שהנאשם מסר ושחזר פרט זה, טרם ניתנה חוות דעתו של עוזיאל (מיום 25.12.06), מדובר בפרט מוכמן שלא היה בידיעת החוקרים ומצביע ברורות על הנאשם כמבצע."
"שיחתו של הנאשם עם ראובן ג'נאח. ….אשר הנאשם שיקר לראובן וביקש למנוע ממנו מלשוחח עם רעייתו ולהסביר לה בעברית ברורה מה ארע בביה"ס…בסיום השיחה אמר הנאשם לאשתו ובעברית: "ילדה נפלה מאסלה בשירותים", כאשר נכון לשעת השיחה, הנאשם טרם נחשף לידיעות בתקשורת אודות הרצח ופרטיו, וראובן עצמו כלל לא ידע כי הרצח ארע בשירותים (ובוודאי לא בהקשר של אסלה)".
בקטגוריה זו אמנה את הפרטים המוכמנים, אשר היו בידיעת הנאשם ללא הסבר מניח את הדעת.
"הנאשם בחקירותיו ציין, כי טרם הרצח עמדה המנוחה ליד התא השני, ואף בשחזור הוביל את השוטרת המדמה את המנוחה לעבר תא מס' 2, מדובר בפרט מוכמן אשר היה בידיעת הנאשם.". (פרט זה היה אמנם בידיעת החוקרים).
הנאשם הסביר את ידיעותיו: :
"אף אחד לא נכנס לעשות את צרכיו בתא הראשון או הרביעי", רק הסבר זה מחייב להבנתי לראות בפרט זה פרט מהותי..
"הנאשם ציין בפני חוקריו, כי ראה מספר טיפות דם בשירותי הבנים, כאשר בווידויו בפני המדובב "ייסר" עצמו על שמספר טיפות דם טפטפו מלהב סכינו כאשר לא טרח לנקותן, ו"טעה" כפי דבריו למדובב פעם אחר פעם".
בפועל, אכן ממצא זה נצפה בשירותי הבנים, הנאשם העלים נתון זה מפני חוקריו עוד כשנחקר כעד, כאשר נתון זה תמוה ביחס לאדם חף מפשע.
נאשם דבק בגרסה, כי לא אנס את המנוחה (אף בשלב בו טען לאיבוד זיכרון, שלב בו לכאורה, אינו יכול לשלול אופציית האונס). הנאשם מוכן היה להודות ברצח אשר, לכאורה, לא ביצע, אך לא באונס. התעקשות הנאשם על גרסה זו מעידה על ידיעתו כי המנוחה לא נאנסה, עובדה שאין הסבר כיצד תגיע לידיעתו.
הסבר : מדובר בפרט מהותי – שכן עבור החוקרים קיום עבירת מין יכול לתת סוג של "היגיון" לאירוע ! העובדה שהוא מתעקש שהאירוע היה ללא היבט של אונס – להבנתי מלמדת על רצייה והבנה של ההליך החקירתי – כמו גם הצורך באמירת אמת.
"הנאשם תיאר חתך בצוואר, הנפת סכין פעמיים, שיסוף הצוואר "לא עד הסוף", כן הזכיר חתכים בבית החזה, חתך שבוצע בטעות ואכן מדובר בחתך שטחי, הזכיר את הפגיעות ביד המנוחה, את אחיזתה את הסכין, את הפגיעה האפשרית בשורש כף היד והחתכים באזור המותן".
"מדובר במסה של פרטים בתיאור אקט הרצח – לא הגיוני לדעת הכול ללא נוכחות באקט עצמו".
ההגנה בערעור הצליחה ליצור את השאלה של מדרך הנעל – שוב – יובאו הדברים מהכרעת הדין – יודגש – בית המשפט סיווג את הפרט כאמור כפרט בעל משקל מופחת מלכתחילה !!!
"יש למנות בקטגוריה זו את אופן יציאת הנאשם מן התא. כאשר דימה הנאשם את מסלול הימלטותו מהתא, דרך על האסלה, כאשר עקבת נעלו נמצאה על גופת המנוחה אשר היתה ישובה על האסלה. יודגש, בשלב השחזור, טרם ידעו החוקרים עובדת קיום העקבה".
"ונזכיר, כיוון העקבות על מכנסי המנוחה תואם את כיוון יציאת הנאשם מהתא".
הסבר בית המשפט למה הפרט בעל משקל מופחת:
"הנאשם בשחזור ובחקירותיו לא הזכיר כי הניח את גופת המנוחה על האסלה, עובדה המחלישה מעוצמתו של הפרט המוכמן".
המשך הפרטים המוכמנים בקטגוריה זאת:
"הנאשם, טרם השחזור, מסר את מיקום זירת הרצח".
הסיבה למשקל מופחת:.
" אין להתעלם מהעובדה הברורה כי בעת השחזור, חלף הנאשם ליד זירת הרצח, המשיך להוביל לכיוון חצי הקומה שלמעלה, ציין "אני לא זוכר", תיקן והוביל לעבר הזירה".
"הנאשם ידע לפרט את לבוש המנוחה, הג'ינס הכחול ונעלי הספורט, כאשר גם אם מדובר במראה חיצוני שאינו חריג, עדיין קיימות אין ספור אפשרויות וצבעים לתיאור לבושה".
"תיאר את מראה החיצוני- גובהה ושערה, כאשר כעובדה, נחשף לתמונת המנוחה מכלי התקשורת ואף בתצלום ווידיאו."
החשד הראשוני נגד הנאשם התעורר לאחר שמסר כי זרק את המכנסיים שלבש ביום הרצח.
בחקירתו מסר, כי מדובר במכנסי עבודה כחולים מרוסיה, זרק אותם ביום שבת אחר ששמן והמכנס היה קטן עליו (ת/159, ע' 2).
בחקירותיו טען כי השליך את המכנסיים לפח הסמוך לביתו, שלח את החוקרים למזבלה האזורית (ת/159, ע' 1), ואולם בשיחתו עם המדובב סיפר לו כי קבר את מכנסיו באתר בו יוצקים בטון, כאשר בלתי אפשרי למצוא אותם (ת/9, ע' 27).
יש ראיה שאולי לא ראוי לציין -שכן אין היא נוגעת ישירות – אבל לאור הסיכום שלמעשה עוסק בפרשיה חובה לציין:
מרשימת הפעולות שבוצעו במחשב של הנאשם על היוזר שלו עולה, בין היתר, חיפוש סרטי סנאף (ראה: ת/632, ע' 2). החיפוש שבוע וחצי לפני הרצח !
סרטי סנאף הם:"…סרטי מחתרת אותנטיים של אונס ורצח של ילדים בעיקר או קטינות, זה סרטים שקשה מאוד למצוא באינטרנט ורק מי שמחפש היטב יכול להגיע לסרטי סנאף, המחיר שלהם אלפי דולרים בסרט אותנטי…". (ראה: ע' 870, ש' 29- ע' 871, ש' 2 לפרוטוקול).
אשר לנאשם, נמסר בהקשר זה:"..במקרה זה הסנאף הזה הוא ניסה להוריד אותו באימיל."ובחקירתו הנגדית העיד: "ש. לגבי הסנאף – יכול להיות שבן אדם מקליד את המילה סנאף בטעות".
ויכול להיות שלא.
מהיסטורית הגלישה ברשת של הנאשם: "אז אם אתה ימני אז הסכין מוצאת מייד ביד ימין ובאותו רגע ביד שמאל (כף יד) מבוצעת או דחיפה של היריב בכתף כדי שיסתובב אליך עם הגב או תפיסתו בבגד (צווארון) ומשיכה חזקה לכיוון שלך גם כדי שיסתובב אליך עם הגב. בזמן שמחזיקים אותו ביד שמאל יד ימין עם הסכין מייד הולכת לגרון היריב ואתה צריך לצעוק לכל הגופים חזק וברור 'תעמדו אני הורג' לאחר מכן יש לך שניה להכנסת קצה המעוקל של הסכין בתחתית הסנטר מתחת ללסת מכיוון הגרון, תכניסו את הסכין 2-2 וחצי ס"מ אין שם שום עורקים חשובים אבל זה אזור מאוד רגיש על גוף האדם אפילו אדם שיכור. הקצה האחד צריך להיות מופנה כלפי מעלה כדי שהלקוח בזמן תזוזות לא יחתוך לעצמו מייד את הגרון. אתה עוד תצטרך אותו."
וכך בהמשך:"אם יש לך ידיים חזקות אז בזמן לקיחת הגוף בשבי תחזיק את הכתפיים שלו ביד שמאל כאלו לחבק אותו, קצה הסכין יוחדר לפי הטבעת זה מאוד מאוד כואב לקליינט והוא 'ישיר כמו זמיר' כל דבר שתגיד לו במאה אחוז."
פרשת רצח הילדה תאיר ראדה ז"ל היא פרשיה שבכול מקרה אחר הייתה נחשבת לפשוטה.
התיק ממחיש את עוצמת הקבוצה אליה משתייך הנאשם – קבוצה שהצליחה ליצור התמקדות בראיות משנה לצורך עיון בתיק ותוך ההתעלמות מראיות הליבה. אבל יש ראיות ליבה חד משמעיות !
עד כמה שהדבר ישמע לא הגיוני, הקבוצה אפילו הצליחה לפלג את הוריה של המנוחה שגם הם לא מבינים מיהו הרוצח והאם הרוצח מסתובב חופשי.
האם זאת המציאות ? המשפט הפלילי דן בשאלות של הסתברות – ההסתברות נקבעה למעבר לכול ספק סביר.
נקבעו גם כללים לבחינת ראיות. לפי הכללים כאן יש הרבה יותר ראיות מהנדרש לצורכי הרשעה פלילית.
קבוצת תומכי ברוצח מעלים מידי פעם ראיה זאת או אחרת, פעם הסכין, בעם המכנס, פעם אחרת עקבת הנעל – הראיה נופלת והם חוזרים עם "ראיה חדשה".
הכלל הבסיסי הוא שכל ישר ומידת זהירות.
רשומה זאת דנה ב"ראיות המוכמנות" ראיות אשר אמורות להצטרף לבסיס הראייתי.
החל מ הודית הנאשם הן בפני החוקרים והן בפני המדובב לצורך הרשעה בפלילים – עצם ידיעת הראיות המוכמנות יוצרת את התוספת הדרושה להרשעה במקרה בו יש הודיית חוץ.
כאן במקרה זה יש הרבה יותר.
מיותר לציין – הבעיה בליבה של המערכת הפלילית היא לא תיק זה – הבעיה בליבה היא העובדה שב99% מהמקרים מורשעים נאשמים.
שם במקרים רבים יש "דילוג" על בחינה עמוקה של הראיות – כאן בתיק זה יש ראיות רבות -כפי שמוצג.
מקרים רבים הנאשם באמת חף מאשמה ואיש לא נכנס לבחינה ראייתי הראויה באותם התיקים -עתה השיטחיות של המערכת בתיקים רבים מתנקמת בה שבמקרה זה אחרי הסבר ארוך ביותר של השופטים וחוסר הסבר של הנאשם – שוב עצם עבודת המערכת יוצרת את הספק !
ampforwp
