|
מבוא:
פרק זה בא להסביר מציאות של מעצרו של אדם עד לסיום ההליכים במשפטו (בניגוד למעצר לצורכי חקירה) - היינו אדם (עדיין) חף מפשע נעצר, או, תנועתו מוגבלת והוא נעצר עד לתום ההליכים בתיק הפלילי (בלשון העצורים "העמדה לדין").
ראוי לציין שמעצר עד לתום ההליכים ( "העמדה לדין" ) מוביל את העצור והמקורבים אליו לקשיים קשים ביותר, ההלם, המעצר והסיכוי לשיחרור שמשולבים יחד עם ההפתעה וחוסר היכולת להסדיר את הדברים שמחוץ למעצר - כל אילו מכניסים את הנאשם שנימצא בשלב של "העמדה לדין" בקשיים חמורים.
שנאמר "תום ההליכים" הכוונה היא (במקרה רגל) למעצר לתקופה של תישעה חודשים - לאחר מיכן יכול בית המשפט העליון והוא בלבד להאריך את המעצר במקרים המיוחדים שהדבר נידרש.
ראוי לציין את אחד הקשיים החמורים שיוצאת המציאות של ה"עמדה לדין" והוא בהסדרת הגנתו והטיפול בתיק הפלילי - קשה ביותר לטפל בתיק הפלילי שאתה עצור, לדוגמא: בלתי אפשרי לראות את מלוא הסרטים שמצלמת המשטרה בעת המעצר, קשה לעבור על כל הראיות, קשה לבחון עדי הגנה ועוד ועוד כך שהנזקים של תיק פלילי שמתנהל שהנאשם עצור קשים ביותר.
לכך מתלווה מציאות של לחצים נפשיים קשים שמקורם בעובדה שהסיום של התיק הפלילי אינו ברור ואינו תחום בזמן, וקיימים פחדים רבים לעצור ולמשפחתו.
פרק זה בא להסביר את המציאות הזאת ממספר זוויות שונות.
רקע:
הזכות לחופש, בטוח כל עוד אתה חף מאשמה, היא זכות יסוד לא מוגבלת וחייבת להיות ללא תנאי, זו הזכות היא להיות חופשי כאחד האדם - גם במהלך המשפט.
נשמע יפה, דמוקרטי ועוד - אולם המציאות בעיתית הרבה יותר מול זכותו של הנאשם להיות חופשי נימצאת זכותו של הציבור הכללי להישאר "מוגן" - כך שמול הזכות לחופש של הפרט נימצאת הזכות לביטחון של החברה כחברה מוגנת.
יוצא שמתנגשות זכויות ויכול שלמרות הזכות לחופש ותנועה, כול עוד אתה חף מאשמה, תתנגש בזכותה של החברה להיות מוגנת ללא נוכחות גורמים המאיימים עליה איום כל כך גדול - עד שלמרות הזכות אפשר יהיה לעצור ולכלוא את הגורם המאיים - גם במהלך המשפט עצמו.
כל זאת כמובן בהתקיים "חריגות" מסוימות (מדינת ישראל היא שיאנית בתחום המעצרים במהלך המשפט של חפים מפשע - יחסית למדינות אירופאיות).
הסיבות להסבר:
אין דרך להתמודד עם המציאות של מעצר עד לתום ההליכים מבלי להבין את שיקולי המדינה בבקשות שלה בתחום זה.
זה המקום להסביר, מרבית האנשים לא רואים בעצמם כ"מסוכנים" או בעלי סיכוי שישבשו את הליכי המשפט - אולם מערכת המשפט משתמשת בסידרה ארוכה של כללים לצורך הערכת המסוכנות הנובעת מכול אדם, הערכה שלוקחת בחשבון את העבירה, החלק בעבירה, עבירות קודמות, תרומה לחברה, הערכת אישיות ועוד ועוד - הכול על מנת שלא להגיע למציאות בה התנאים שיוטלו יהיו חמורים מהנידרש.
התנגשות הזכויות:
הזכות לחופש במהלך המשפט מתנגשת בזכותה של החברה להיות מוגנת מאנשים בעלי פגיעה רעה - וכך למרות שבזמן המשפט קיימת הנחת עבודה שהאיש חף מפשע ואשמה פלילית הרי עוד לא הוכחה אשמתו - לא פעם מוגשת בקשה לעצור את האיש או להטיל הגבלות על תנועתו עד לסיום הליכי המשפט - וההגבלה החמורה ביותר מעצר עד לתום ההליכים המשפטיים - העמדה לדין.
הבקשה ל"מעצר עד לתום ההליכים" היא בבסיסה בקשה שאפשר להגדירה כ מניעתית ולא ענישתית - היינו מטרתה למנוע סיכון/סכנה לציבור ולא חלק מענישה של הנאשם (הרי הוא עדיין לא הורשע) שרק נחשד כמי שביצע פשע - בד"כ פשע חמור למדי או עבירה שחוזרת על עצמה שוב ושוב.
האיזונים:
כל דבר מתאזן אל מול המציאות, במקרים "חמורים" בהם קיימת סכנה לציבור, ו/או, להליך הפלילי על כל חלקיו, קיימת אפשרות שיחד עם הגשת כתב האישום תוגש גם כן בקשה לקביעת תנאי הגבלה שיקטינו את הסיכומים ולו עד לתום ההליכים במשפט - כמובן התנאי החמור ביותר הוא המעצר עצמו (בלשון הנאשמים/משיבים לבקשה הבקשה נקראת "העמדה לדין").
בד"כ יגיע הנאשם למצב זה שעה שהוא עצור, או בתנאי שחרור קשים (לא פעם מעצר בית, איסור עבודה במקצוע מסוים, או, עיסוק מסוים, הגבלה על כניסה לאזור מסויים ועוד) המטרה באם הנאשם משוחרר היא להמשיך בתנאי השחרור עד לתום ההליכים, או לפחות לפרק זמן מוסף שבד"כ מאובחן באירוע ולא בזמן (הגבלה עד לאחר העדות של המתלוננת).
ראוי לדעת, שעה שהראיות ברורות תתחיל העבודה על התיק הפלילי עם המעצר והחקירה - במקרים מסויימים יתחיל עורך הדין הפלילי לבנות את הנסיבות לשחרור ממעצר עד לתום ההליכים - מהחקירות הראשונות.
סוגי ה"סכנות" להליך הפלילי:
ה"סכנות" להליך הפלילי, שהבקשה מוגשת על מנת למנוע אותן, הן ממספר סוגים כפי שהן מופיעות בחוק עצמו.
יש אינטרסים לקורבן ויש כאילו לחברה כולה - על מנת לעצור במהלך המשפט חייב להיות, לאחר שמגיעים למסכנה שקיימות ראיות די הצורך ("ראיות לכאורה") - יסוד סביר לחשד שאחת מהסכנות תתגשם - לאחר מיכן בוחנים את התנאים של חלופות היינו תנאים שיבטיחו את שלמות ההליך הפלילי (מניעת הסיכונים) יחד עם אפשרת שחרורו של הנאשם (הקלה בתנאים).
צורת הדיון:
לאחר הגשת הבקשה, בד"כ, ידחה הדיון לא פעם תוך שמירת התנאים שהתקיימו מקודם לכן עד לדיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים.
מה המדינה צריכה להוכיח לצורך הטלת תנאים/מעצר עד לתום ההליכים:
לצורך הטלת תנאים יש להראות :
א. ראיות לכאורה. (למעשה כמעט בדל ראיות המאפשר הרשעה בעיבוד מלא שלהם).
ב. סיכון להליך ו/או הציבור. (סוג העבירה, נסיבות העבירה, תיכנון מראש ועוד).
ג. העדר יכולת לנטרול ה"סיכונים" באמצעי פחות פגיעה בנאשם. (בד"כ נושא זה ניבחן בתסקיר שרות מבחן).
מטרת השימוש במעצר עד לתום ההליכים:
לצערם של הכול נעשה שימוש חורג מהנדרש במעצרים עד לתום ההליכים, קשה לראות (קיימים מקרים גם בעבירות חמורות ביותר) מיקרים שבהם מוגשת בקשה שכזאת ונקבע שאין צורך בשום תנאים שהם, בד"כ אם הנאשם לא נעצר אזי הוא משוחרר בתנאים כאילו ואחרים.
אפשר לראות תיקים רבים בהם לא הוגשו בקשות כלל ומולם תיקים אחרים, חמורים פחות בהם הוגשו בקשות למעצר עד לתום ההליכים. סיבה/היגיון אינם תמיד בנמצא.
אפשר למצוא תיקים חמורים בהם לא הוגשה כל בקשה שהיא ומולם מקרים הפוכים בהם באירוע מינורי יחסית הוגשה בקשה ובעיקבותיה נעצר הנאשם לתקופה ארוכה ביותר - לא פעם סיים את התיק בזיכוי מלא או זיכוי במרבית האישומים הפליליים כנגדו.
לא פעם ההכרעה בבקשה למעצר עד לתום ההליכים מכריעה את התיק הפלילי כולו. שעה ש"המרחק" בין דיון לדיון הוא לא פעם מספר חודשים עושה הנאשם חשבונות ולא פעם מעדיף הוא לסגור את התיק הפלילי בהודיה והסדר טיעון לאחר מעצרו - מה שלא היה עושה באם היה בעל היכולת לנהל את התיק שהוא משוחרר.
_____________________________________________________________________________
השחרור למעצר בית:
השחרור למעצר בית, או בתנאים אחרים אינו שחרור אל "האושר" - היינו למצב לפני התיק הפלילי - מרבית המיקרים מוטלים על ידי בית המשפט תנאים כאלו ואחרים על הנאשם - תנאים שמקשים על חייו - והכול שעה שאין כל ראיות כנגדו בדבר אשמתו הפלילית.
כך יוצא שלא פעם על החשוב לשהות במעצר בית חלקי או מלא, ומיד לאחר שההלם הראשוני מהשחרור חולף, הבית הופך להיות מקום מעיק והתנאים במעצר הבית - אפלו גדול ומרווח מתהפכים להיות קשים - במיוחד לאדם צעיר שרגיל לראות בבית מקום לינה בלבד ומרבית היום הוא מחוץ לבית.
לכן ניתן להוסיף שמדובר בדרך כלל בבית ההורים - מה שמקשה ביותר על המציאות.
לכן חשוב לדעת לשלב במעצר הבית הקלות ככול שאפשר כבר מהשלב הראשוני - בדמות - ביקורים בטיפולים להתמודדות עם הלחצים בין אם בשירות המבחן ובין אם בטיפול פרטי - בנקודה זאת ראוי לדעת לשלב את הטיפול שראוי לאדם על פי מה שמיעדים אותו להוית בסיום התיק הפלילי - ולא מה שהוא היה שהוביל אותו לתיק הפלילי.
כמובן שחשוב לבחון אפשרויות ליציאה לעבודה ועוד.
דוגמאות למציאות קשה במיוחד:
לקוח של המשרד ששוחרר למעצר בית שם לא הייתה עליו השגחה רציפה, וכך יצא שימים רצופים הוא היה בבית נתון לפיקוח של עצמו בלבד - נישמע חיובי ?
ראוי לציין, השהות ללא שיחה עם איש הובילה את האדם למציאות קשה -הבעיה הייתה שהעבירות היו חמורות ביותר (אונס קטינה), ועד להקלה בתנאים קשה היה ללקוח שלא לשוחח עם איש ימים רצופים.
ראיות לכאורה:
לפני כל דיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים נבחנות שאלת ה"ראיות לכאורה" היינו האם הראיות (עדויות מזכרים דוחות תצפית טביעות אצבע ועוד) שהובאו במקירת המשטרה בחינתן הגולמית כראיות של התביעה הפלילית בכוחן להביא להרשעה פלילית.
הבחינה כאמור היא בעיתית ביותר, במיוחד אם בוחנים את היישום בפועל, כמעט תמיד קיימות ראיות לכאורה.
הסיבה לכך היא: די בראיות בסיסיות ביותר על מנת לבסס את ההגדרה של "ראיות לכאורה" (לדוגמא די בתלונה, או בדו"ח תצפית) בית המשפט, בד"כ, מתעלם מראיות הפוכות - אלא אם מדובר בראיות חד שמעיות - ויוצא מנקודת הנחה שניתן יהיה בהמשך ל"תקן" את הראיות בהמשך ההליך הפלילי.
לאור זאת, בחלק עצום מהמקרים, די בהגשת הבקשה על מנת ליצור תנאים מגבילים מסוג כולשהו, מכאן הדיון המהותי הוא דיון בתנאי השחרור לא פעם - מתוך הסכמה שקיימות ראיות לכאורה.
ראוי לדעת: יתכן מצב שלמרות שיש ראיות לכאורה עדיין יהיה שחרור ללא תנאים, או בתנאים קלים ביותר, בשל הבחינות בהמשך.
ראוי לדעת, ניתן להסכים לראיות לכאורה ולטעון לעוצמתן, הסכמה לראיות לכאורה אינה הסכמה לעוצמת הראיות כך שלא פעם על מנת להקהות את עוצמת המסוכנות ראוי ונכון לטעון לעוצמת הראיות - על מנתלהמחיש שלא מדובר בראיות מהדרג העליון אלא "ראיות טכניות" בלבד.
'עוצמת הראיות':
בחלק גדול מהמקרים מתקיימות "ראיות לכאורה" ולו ברמה ה"טכניות" - מכאן השאלה היא מה מוביל עיבוד הראיות והאם במקרה מסויים זה למרות החולשה המובנית בראיות ניתן להסתפק בתנאים פחות מחמירים עד לסיום ההליכים המשטיים.
מבחן זה לבחינת הראיות המשפטיות ניכנס למערכת המשפט דרך הפסיקה של בית המשפט העליון בפרשת 5460/97 דנגור, ע"י כבוד השופטת דורנר.
למעשה כבוד השופטת יוצרת "מקבילית כוחות" ראיות חזקות ויציבות דורשות עילת מעצר מופחתת. ראיות חלשות עילת מעצר מוגברת.
מכאן אנו למדים שאם יש "ראיות לכאורה" מוחלשות ניתן לשחרר למעצר בית גם בעבירות חמורות ביותר - היו מקרים שגם בתיקי רצח שוחררו עצורים לאור זאת (הכול נאמר עוד לפני בחינה של האדם עצמו).
כך שמרגע שברורה המסוכנות (דיון במסוכנות בהמשך) מעצם העבירה, ראוי לנסות להחליש את עוצמת הראיות על מנת שהחלופה תתקבל.
אופן בבחינת עוצמת הראיות, ניתוח של התיק הפלילי על כל הראיות שבו וחיפוש בקיעים בקווי הטיעון של הפרקליטות/תביעות, למעשה כאן מגיע לידי ביטוי הכישרון של הסנגור, בש"פ דנגור, 5460/97 - דורנר:
'לאחר עיון בראיות שבידי התביעה אין בידי לומר שאין בראיות כדי להביא להרשעתו של העורר....אך עיון במכלול הראיות מלמד לדעתי על חולשות לא מעטות ...זה מחייב בחינת חלופה באופן יותר משמעותי".
מהי מטרת עורך הדין הפלילי (בראיות לכאורה):
קשה, כאמור, להוכיח העדר 'ראיות לכאורה' (יש לא מעט מיקרים שכאלו אולם זאת לא המציאות הצפויה בד"כ), מטרתו של הסנגור הפלילי, בד"כ, היא ליצור מצב שהשופט יבין שיש לנאשם טענות אמיתיות וחודרות לתוך מערך ראיות התביעה הפלילית - טענות שבסופו של הליך יוכלו להוביל לזיכוי או לתוצאה קלה הרבה יותר מהמוצג על ידי התביעה הפלילית.
היינו יש צורך בניהול "משפט אמיתי" על נושא קשה ומורכב - משפט ארוך ומורכב, מ ה שיוביל את המעצר במהלך המשפט ללא צודק, היינו ליצור מצב של "חוסר ביטחון" בנושא בהרשעה מלאה - כמובן הטיעון צריך לתקוף נושא מהותי במשפט - היינו הטיעון הוא לעוצמת הראיות.
כאמור מטרת הטיעון הוא ליצור מצב בו יצטייר שיש סיכוי לזיכוי, או אפילו, סיכוי להרשעה בעבירה אחרת שלא מחייבת מעצר עד לתום ההליכים.
לאור העובדה שכמעט לא מוגשות ראיות באותו השלב על ידי עורך הדין, אזי המטרה היא ליצור מצב בו "קיימת פרשנות אחרת" לראיות שיש - בד"כ באמצעות בחינת ראיות פרפיריליות.
לא פעם צריך להיכנס לרזולוציה הכי מדויקת שיש ובמיוחד לשים לב לעדים שנחקרו, אולם, משום מה, עדותם אינה תומכת בקו המרכזי של הראיות - מה שיוכל בעיבוד המתאים להוביל לזיכוי.
תישעה חודשים:
לאחר מעצר של תישעה חודשים לפי החוק, יש לשחרר את העצור במידה ומשפטו לא הגיע לכדאי הכרעת דין.
בפועל, בד"כ תגיש המדינה בקשה להארכת תקופת המעצר ב דרך כלל ב 90 ימים נוספים (ניתן להגיש אין סוף בקשות מסוג זה.
שיקולים מרכזיים להארכת המעצר:
א. משפט על סף סיום.
ב. עבירה חמורה ביותר.
ג. משפט מורכב.
ד. השיהוי במשפט ניגרם בעתיה של ההגנה.
בנסיבות אלו ראוי לשים לב ששינוי המצב הראייתי הוא אינו שיקול בבקשה זאת אלא שיקול לעיון מחדש ממעצר.
|
