התנהלות הנאשם במהלך המשפט

רבות מדובר בהתנהלות האדם בחקירתו במשטרה.

חשוב לדעת – קשה לטעון ללקיחת אחריות והפנמה של המציאות במקום בו אתה לא לוקח אחריות במהלך החקירה, במשפט אתה מעלה טעונת מטעונת שונות – הכל על מנת למנוע את הברור מאיליו.

זה המקום להסביר – יש מקומות שפשוט יש צורך לומר "סליחה".

לבנות אפיק שיקומי, לטפל, לנסות לתקן – אולם העלאה של טעונת הגנה מוזרות היא טעות שיכול ותהה קשה.

_________________________________________________________________

מתוך: ע"פ 6193/20 אליהו זכאי: (דגשים וכותרות לא במקור) ראוי לציין – פסקי דין קוראים במקור.

"התנהלות המערער בבית המשפט

25.          חלק לא מבוטל מהכרעת הדין הוקדש לבחינת טענותיו של המערער ביחס לסיבות חלופיות להתרחשות התאונה, לרבות הסיבוב "המפתיע", הכביש "הרטוב", והצמיגים "התקולים" של הרכב בו נהג. טענות אלה נדחו אחת לאחת בטרם נקבע כי התאונה היא באחריותו הישירה והבלעדית של "הגורם האנושי", היינו שכרותו ונהיגתו הפראית של המערער. בתוך כך, המערער העיד להגנתו, ומסר גרסאות שעוררו בבית המשפט תדהמה, גיחוך, וכעס – אך מעל הכל, הותירו על בית המשפט המחוזי את הרושם שהמערער "השיל מעצמו סממנים מוסריים כלשהם".

26.          בשלב הטיעונים לעונש, העידו בבית המשפט המחוזי אביו, אמו, ואחיו של המערער על מצוקתו מאז התאונה ופעולותיו להנצחת זכרו ועילוי נשמתו של אילון. בכך ביקשו העדים לבסס לקיחת אחריות, הפנמה, וחרטה מצד המערער, כנסיבה מקלה שאינה קשורה בביצוע העבירה (לפי סעיף 40יא(4) לחוק). המערער, לעומת זאת, נמנע מלהעיד בשלב הטיעונים לעונש.

27.          בית המשפט המחוזי דחה את טענות החרטה וההפנמה על בסיס התרשמותו הבלתי-אמצעית מהמערער בשלב ההוכחות ובעדותו בפרט. בהקשר זה קובע גזר-הדין כי העמדה "הקורבנית" ו-"המכחישה" של המערער, כמו גם ה-"נרטיב של חפות מוחלטת" שהציג, אינם עולים בקנה אחד עם חרטה והפנמה. זאת, מבהיר גזר-הדין, מבלי לגרוע מזכותו הלגיטימית של המערער לכפור באשמתו ולנהל את משפטו, ומבלי לזקוף לחובתו את הבחירה לעמוד על זכותו זו – כמצוותו המפורשת של המחוקק (בסעיף 40יא(6) לחוק).

28.          בגזר-הדין נדחו גם יתר טענותיו של המערער בדבר נסיבות מקלות נוספות שאינן קשורות בביצוע העבירות (לפי סעיפים 40יא(1), 40יא(2) ו-40יא(11) לחוק, בהתאמה). ראשית, הטענה ביחס לגילו הצעיר של המערער – 23 בעת ביצוע העבירות – נדחתה כיוון שהוא אינו על "גבול הקטינות", וכיוון שהוסמך לנהיגה לפני 6 שנים. שנית, הטענה בדבר העדר עבר פלילי נדחתה בשל עברו התעבורתי של המערער, שבמהלך השנים מאז הוסמך לנהיגה הספיק להיתפס בביצוע 4 עבירות, שבגין אחת מהן נפסל רישיונו ל-30 ימים. שלישית, הנזק שנגרם למשפחתו של המערער בגין הסיקור התקשורתי השלילי והנרחב בעניינו נמצא כבלתי-משמעותי.

29.          בא-כוח המערער (אשר לא ייצגו בערכאה קמא) טען כאמור כל אשר יכל לזכות המערער, ועשה זאת בהגינות רבה, ובתוך כך חזר בפנינו על טענות אלה, והוסיף כי חרף הבהרותיו של בית המשפט המחוזי, ניכר כי "הכעס הרב והתסכול הגדול" תרמו להחמרה בעונש, באופן החותר תחת זכויותיו של המערער כנאשם. לכך מתייחסת גם טענתו הכללית של המערער ביחס לשילוב שלושת היבטי התנהלותו – עובר לתאונה, אחריה, ובניהול המשפט – ביצירת ה-"נרטיב" של גזר-הדין.

פרשת הגנה אינה נסיבה מחמירה!

30.          אף טענה זו דינה להידחות. אכן, עצם ואופן ניהול פרשת הגנה אינם יכולים להוות נסיבה מחמירה בגזירת העונש, וניהול משפט הוכחות אינו יכול לשלול את התקיימותן של נסיבות מקלות, לרבות לקיחת אחריות. במובן זה צודק בא-כוח המערער בכך שאין הבדל ממשי בין בחירתו לעמוד על זכותו הלגיטימית לנהל משפט לבין כפירתו המוחלטת באשמתו. עם זאת, אופן ניהול פרשת ההגנה בהחלט עלול להשליך על טענתו של נאשם בדבר לקיחת אחריות למעשיו, חרטה והפנמה – ויש לכך דוגמאות שונות בפסיקתנו (ראו: עניין דיאב, פסקה 8; ע"פ 7162/19 ראש נ' מדינת ישראל, פסקה 22 לחוות דעתו של השופט גרוסקופף (3.1.2021)).

           מטבע הדברים, כנות טענת הנאשם לעניין זה, והתקיימותה של הנסיבה המקלה הרלוונטית כפועל יוצא מכך, נתונות להתרשמות הערכאה הדיונית. על כן, מבחינה מעשית, ברי כי נאשם שכפר באחריותו מכל וכל ולמרות זאת הורשע, מעמיס בכך על עצמו נטל משמעותי בבואו לשכנע כי התחולל בו שינוי עמוק בתזמון מופלא עם שלב הטיעונים לעונש; זאת, בדומה למגבלה אחרת שנאשם מטיל על עצמו במובן זה, שכן הראיות שהוא רשאי להביא מטעמו בשלב הטיעונים לעונש לא יכולות לסתור את הנטען על-ידו בשלב בירור האשמה (סעיף 40י(ב)(1) לחוק).

חרטה כממצא עובדתי!

31.          משלא עלה בידי הנאשם לשכנע את הערכאה הדיונית בכנות החרטה שהביע, אף ניתן לראות בקביעתה לעניין זה כממצא עובדתי, שמרחב ההתערבות בו בשלב הערעור מצומצם עוד יותר. עדיין, ברי כי לעולם אין לסתום את הגולל על עצם האפשרות להתחרט, באמת ובתמים, בכל שלב של ההליך המשפטי.

32.          במובן זה, התייחסותו הביקורתית של גזר-הדין לפרשת ההגנה של המערער אכן מעוררת קושי. ברמה הפרטנית, עלול להיווצר בכך הרושם שהתנהלות המערער הקשיחה את לבו של היושב בדין, ומשכך הביאה להחמרה בעונשו באופן הנוגד לכאורה את עקרון אחידות הענישה – במובן של שוויון הנאשמים בפני החוק.

           יתרה מכך, רושם זה עלול גם להעביר מסר בעייתי לנאשמים אחרים (וסנגוריהם), באופן שיניא אותם מלהיאבק על חפותם ולעמוד על זכויותיהם. על כן, נדמה שמוטב היה להימנע כליל מהתייחסות ביקורתית זו, בפרט כשהיא מלווה באמירות שונות לגבי "רצף של החלטות פורעות חוק" ו-"שרשרת של פעולות… נעדרות אמות מידה מוסריות-בסיסיות", שלאורן כנראה טוען המערער לקיומו של "נרטיב" בגזר-הדין.

33.          מבחינה מעשית, התייחסות ביקורתית זו אף לא הייתה נחוצה לצורך דחיית טענות החרטה וההפנמה של המערער. לשם כך, די היה להתייחס לתוכן העדויות מטעם ההגנה בשלב הטיעונים לעונש, המתארות מצוקה, כאב, וצער – אך לא לקיחת אחריות, הפנמה וחרטה. כן ניתן היה להתבסס על סירובו הנחרץ של המערער לבקשת חברו כי יביע חרטה – אותו חבר שהזהיר את המערער מפני נהיגה בשכרות – במסגרת העימות שנערך ביניהם במשטרה. לכך אף ניתן להוסיף את העדר הבעת החרטה המפורשת מפי המערער, בכתב או בעל-פה, בתוך או מחוץ לכתלי בית המשפט, גם מאז שהורשע. אף בפנינו נמנע המערער מלקיחת אחריות ברורה; תחת זאת, כל שנכתב ונאמר הוא שהמערער "מרכין את ראשו" בפני הכרעת הדין.

34.          מעבר לכך, אין גם מקום להתערב ביתר קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין אי-התקיימות הנסיבות המקלות להן טען המערער. בהקשר זה יוזכר, כי נסיבותיו האינדיבידואליות של המערער מתגמדות לנוכח התוצאות הטראגיות של מעשיו (ראו: ע"פ 4908/18 אל עסייוי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (7.11.2019)).

סוף דבר

35.          לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי עונשו של המערער אינו מנוגד לעקרון ההלימה, אשר מנחה את גזירת הדין – או לעקרון אחידות הענישה, במובן של שוויון נאשמים בפני החוק.

           אין חולק שבקביעת המתחם ובהצבת העונש בסמוך לקצהו העליון החמיר בית המשפט המחוזי עם המערער באופן משמעותי: עונשו קרוב יותר לזה שנגזר על נהגים שהורשעו גם בהפקרת הנפגעים בתאונת הדרכים הקטלנית לה גרמו, או על נהגים שנקבע כי פעלו מתוך אדישות, או על נהגים שנמצאו אחראים בנסיבות דומות לתאונות רבות-נפגעים.

36.          במובן זה אף ניתן לומר שגזר-הדין בענייננו מהווה "קפיצת מדרגה" ביחס לרמת הענישה הנוהגת, באופן שעלול להיות מנוגד לפן הנוסף של עקרון אחידות הענישה – שמירה על מדרג ענישה הגיוני. זאת, בפרט לאור הרשעתו של המערער בעבירת ההמתה בקלות דעת, והטלת עונש כולל השווה לעונש המרבי בגין עבירה זו, והכל במסגרת הרפורמה החדשה יחסית בעבירות ההמתה (השוו: ע"פ 2356/17 רגבי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (29.6.2020); ראו גם דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015, עמ' 227)). בכך עלול להיפגע גם עקרון האינדיבידואליות, ככל שמדובר בניסיון לחולל "רביזיה קיצונית בענישה על גבו של נאשם אחד" (עניין אספה, פסקה 17).

37.          עם זאת, נקבע זה מכבר כי עקרונות אלה אינם שוללים את האפשרות להחמיר בעונשו של נאשם כזה או אחר, ובלבד שההחמרה תהיה הדרגתית ומדודה (עניין ימיני, פסקאות 79 ו-85). במובן זה, אין המדובר כאן בהחמרה "בבת אחת", מהסוג שעלינו למתן או להאט. מגמת ההחמרה ביחס לתאונות דרכים קטלניות, ובעיקר אלה שנגרמו בשל נהיגה בשכרות או תחת השפעת סמים, היא מוכרת ומתמשכת – אף אם לא תמיד עקבית – ובמובן זה העונש שנקבע גם עולה בקנה אחד עם שיקול הרתעת הרבים (לפי סעיף 40ז לחוק). אמנם לעיתים נדמה כי החמרה לחוד והרתעה לחוד, אך אין בכך כדי לרפות את ידי בית המשפט מלתרום את חלקו למאבק בקטל בדרכים, ולהגנה על משתמשי הדרך בכלל ועל הולכי הרגל בפרט.

38.          בהמשך לכך, נראה כי הבחירה להעלות את רף הענישה בענייננו היא מוצדקת כשלעצמה, לאור ההיבטים שהודגשו בגזר-הדין ושנידונו בהרחבה לעיל. בהקשר זה אף לא ניתן להתעלם מהתהום הפעורה בין התנהגותו הנלוזה והמזלזלת של המערער, לבין התנהגותם הנורמטיבית והזהירה של חבריו מזה, וקורבנותיו מזה. כאמור, הראשונים ניסו להניא את המערער מנהיגה בשכרות והתריעו בפניו על-אודות סכנותיה, ואילו האחרונים המתינו כמתחייב על המדרכה עד שיוכלו לחצות את הכביש בבטחה. שם, שניות ספורות לפני שנדרסו, עוד הספיק אילון לסרב בתוקף להצעה לחצות את הכביש באור אדום (כך לפי הודעתו של דניאל, שהוגשה בהסכמה לבית המשפט המחוזי). למרבה הצער, בגרותו וחינוכו הטוב של אילון לא הגנו עליו ועל חברו מפני שכרותו ופראותו של המערער – ואין בכוחנו לגמול לאילון על מעשיו ומעלותיו, אלא רק להעניש את המערער על מעלליו ומגרעותיו.

39.          יידע כל מי שבוחר לסכן חיים בדרך זו, קוטל בכך ילדים וקורע משפחות, ולבסוף גם מרהיב עוז בניסיונות לחמוק מן הדין, כי עונשו החמור בוא יבוא; וכשיבוא, ייתכן כי יהיה זה עונש חמור במיוחד, חמור יותר ממה ששיער לעצמו, ואולי אף חמור יותר מזה שהוטל על העבריינים שקדמו לו.

מידע נוסף

D.N.A ראיה מנצחת

D.N.A ראיה-מנצחת | תקיפת ראיית זיהוי פורנזית היא קשה | עורך דין פלילי אדטו הסבר על ראיות די אנ אי: אחת המורכבויות הקשות ביותר לעורכי

קרא\י עוד »

סיום חקירה במשטרה

חקירה פלילית דורשת עורך דין פלילי עם ניסיון – ניסיון בניהול אירועי משבר של מעצר, יחד עם טיפול בהליכי החקירה הנלווים. סיום חקירה במשטרה אינה

קרא\י עוד »

תרגילי חקירה

חקירה במשטרה דורשת עורך דין פלילי עם ניסיון "מבצעי"! ניסיון שאומר שליטה בהליכים החקירה הפלילית וידע להתמודד עם תרגילי חקירה! תרגילי חקירה רבים שיבוצעו על

קרא\י עוד »

עבירות מין קטינים

משרד עורך דין פלילי מוטי אדטו הנו משרד בוטיק לטיפול באירועים פליליים הדורשים אדם להבנה, הפנמה, וסיוע לאורך הדרך. עבירות מין של קטינים הוא הליך

קרא\י עוד »

עבירות מין במשפחה

 עבירות מין במשפחה דורשת לטיפול עורך דין פלילי עם ניסיון בליווי חקירות פליליות בשלבי החקירה! עו"ד פלילי עם ידיעה על ההתנהלות בהמשך – בעת ניהול תיק

קרא\י עוד »
לייעוץ 052-2332651 דילוג לתוכן