ראיה נסיבתית

הבסיס להרשעה, במשפט פלילי של נאשם, הוא הוכחה של האישומים שבכתב האישום, מעבר לכול ספק סביר.

כאשר אנו קובעים רף של מעבר ל"כל ספק סביר" הכוונה היא שאין סבירות – ברמת הספק להעדר אשמה.

במרבית המקרים שיש מחשבה על "ראיות נסיבתיות" המחשבה היא שנישאר ספק בשאלת האשמה! היינו הזיכוי הוא מובנה.

זהו לא תמיד המצב!

קיימים מקרים רבים בהם ראיות נסיבתיות, בלבד, מסירות כל ספק בשאלת האשמה.

הראיה הנסיבתית תיבחן במבחן משולש: או בשמו המודל התלת שלבי.

א. בחינת האמינות של כל ראיה נסיבתית בפני עצמה.

ב. מסכת הראיות הכוללת והמסקנות שנגיע אליהן בעקבות.

ג. מה ההסבר של הנאשם למסכת הראיות?

מיותר לציין מדובר בנטל טקטי בלבד  – ע"פ 2050/21 הרי לעולם הנטל רובץ על המדינה.

גרסת החשוד גרסת הנאשם

בשאלה כיצד אנו יכולים להכריע בשאלת האשמה יש חשיבות רבה לגרסה שיעלה החשוד/נאשם בעת החקירות/המשפט.

הוא לבדו קובע פעמים רובת את שאלת החזית במשפט.

שאנו בוחנים גרסה, גרסה שבכוחה לנשות את התמונה במקרים רבים.

חשוב להבין – הראיות חייבות להוביל לכך שמדובר באירוע שרק אפשרות אחת קיימות עבורו – של אשמה פלילית ללא ספק – רק אז אפשרי להרשיע.

חלק מהותי מהסרת הספקות היא התמודדות מול הגרסה שמעלה החשוד בחקירות והנאשם במשפט (דרך העורך הדין הפלילי)!

נכון, בפרשת קצב עלתה גרסה שלא עלתה בשום מקום – ובית המשפט התמודד גם איתה, אום זהו המצב הלא רגיל!

יש חשיבות מכרעת להבנת התמונה הכוללת שמעלה החשוד/נאדם.

ראיה נסיבתית? הבנת ההתרחשות המלאה

אולם, חשוב לזכור אין חובה שדרך האירוע הברורה תהה ידועה בכול שלב.

מתוך 10033/17 בליאל  -דגשים לא במקור : "ע"פ 4354/08 מדינת ישראל נ' רבינוביץ (22.4.2010), בפסק דינם המשותף של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור והשופט י' דנציגר:

 "…בהכרעת הדין אין חובה לספק הסבר לכל מה שהיה או לא היה ואין חובה לפתור את כל 'החידות' העולות. מלאכת הרכבת התמונה הכוללת המצטיירת מן הראיות, איננה מחייבת שכל אבני תמונת ההרכבה 'יימצאו' ויונחו במקומן. די בכך שהמעיין בתמונה המורכבת מאבני תמונת ההרכבה הקיימות, אף שאינן מלאות, יוכל לקבוע בוודאות: אני רואה בית, אני רואה עץ, אני רואה שמיים.

די בכך שבית המשפט הקובע את העובדות, אף שלא כל רכיביה של תמונת ההרכבה מצויים לנגד עיניו, יהיה מסוגל להרכיב את חלקיה המהותיים של התמונה, אף שלא את התמונה המלאה לפרטי פרטיה. אכן, התמונה אינה מלאה, אך היא תמונה מספקת. כפי שקבע השופט טירקל ב-ע"פ 351/18 שלמה כהן ברוך חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 477, 484 (1981):

 'דומה שמותר להסתכן בקביעה, כי כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו – ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו – הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר אישה ברעותה, נעשית 'חזקת חפותו' של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר, עד שלא נותר ממנה שריד.

יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ('פזל'), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכים ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה. יתר על-כן, תיתכן גם תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול מבחינה הגיונית – להיות תמים ומקרי'" (פסקה 50)

 מה מתקיים שעה שאין ראיה ישירה, אלא ראיות נסיבתיות בלבד?

ע"פ 10033/17  בילאלל. : דגשים לא במקור :

"….כוחן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן של ראיות ישירות.

בית משפט מוסמך להרשיע נאשם בפלילים בהתבסס על ראיות נסיבתיות בלבד, ככל שיש בהן די כדי להוביל למסקנה כי אשמתו של הנאשם הוכחה מעבר לכל ספק סביר

(ראו למשל: ע"פ 2960/14 חזן נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (18.1.2017) (להלן: עניין חזן)). אכן, ראיות נסיבתיות אינן מוכיחות במישרין את העובדות הטעונות הוכחה. תהליך קביעת הממצאים בהסתמך על ראיות מסוג זה נעשה בדרך של הסקת מסקנות הגיוניות מהנסיבות שהוכחו לאחר בחינת מכלול הראיות (ע"פ 6392/13 מדינת ישראל נ' קריאף, פסקה 96 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (21.1.2015) (להלן: עניין קריאף); ע"פ 8948/12 נמר נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (1.2.2016); ע"פ 6201/18 טובול נ' מדינת ישראל, פסקה 60 (28.10.2019)). עיקר כוחן של הראיות הנסיבתיות הוא במשקלן הכולל והמצטבר ובהצטרפותן למארג ראייתי אחד (ע"פ 7007/15 שמיל נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (5.9.2018) (להלן: עניין שמיל); עניין חזן, שם; ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, פסקה 23 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (28.5.2007)).

חשוב לזכור – חבלות בראיה נסיבתיות ניבחנות לפי הגרסה שנאשם מעלה!

"מכל מקום, עיקר הדיון נסוב לעניין משקלה של הראיה אשר צריך להיבחן בפרספקטיבה של ההסברים שניתנו, או כבמקרה זה, אשר לא ניתנו, לאותה ראיה, על ידי המערער."

איכות הראיה הנסבתית

ע"פ 3055/18 גאבר: הדגשים לא במקור.

"….. תנאי מקדמי הוא שכל אחת מהראיות הנסיבתיות הוכחה בפני עצמה על פי אמות המידה של המשפט הפלילי. בבוא בית המשפט לבחון את משקלה של כל ראיה, ובטרם יצרפה למארג הראייתי התלוי נגד הנאשם, חייב הוא לוודא כי איכות הראיה בעלת משקל בפני עצמה".

הצורך בהסבר מול הראיה הנסיבתית

"ע"פ 4471/03 מדינת ישראל נ' קריספין, פ"ד נח   (3), 277 (2004), בו נמצאה טביעת אצבע על נורה במקום האירוע, ואולם הנאשם לא סיפק הסבר סביר להימצאותה שם. כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש, מציינת:

"כאמור, הראיה הקושרת את המערער למעשה הדקירה היא טביעות אצבעותיו שנמצאו על הנורה. יש לציין, כי ההגנה לא חלקה על מהימנות העדויות לפיהן הנורה לא היתה מנותקת שעות מעטות לפני האירוע, וכי טביעות אצבעו של המערער על הנורה נמצאו לאחר ששכן הגר בבניין הפנה את תשומת-לב השוטרים שבאו למקום בסמוך לאחר האירוע לכך שהנורה נותקה מהחשמל. התברר כי ניתוק הנורה אינו יכול להיעשות באופן מקרי, מאחר שהנורה נמצאה במקום גבוה, ובביקור של בית המשפט קמא במקום נדרש המערער לעמוד על קצות אצבעותיו על-מנת לסובבה. הימצאות טביעות אצבעותיו של המערער על חפץ נייח ששימש להקלת ביצוע העבירה קושרת אותו לביצועה. הלכה פסוקה היא כי די במציאת טביעת אצבע של נאשם, בהעדר הסבר הגיוני מטעמו, כדי להרשיעו בביצוע עבירה שבוצעה באותו מקום או באמצעות החפץ שעליו נמצאה טביעת האצבע [ראו, למשל: ע"פ 235/60 מנצור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 645; ע"פ 16/82 מלכה נ' מדינת-ישראל, פ"ד לו(4) 309; ע"פ 660/86 דהן נ' מדינת-ישראל, פ"ד מא(1) 785; ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת-ישראל, פ"ד מג(3) 441; ע"פ 3862/02 עוואד נ' מדינת-ישראל (לא פורסם), פיסקה 7 לפסק הדין; ע"פ 6024/02 אבו סנינה נ' מדינת-ישראל (לא פורסם)]. בענייננו נדרש המערער לספק הסבר סביר להימצאות טביעות

— סוף עמוד  236 —

 אצבעותיו על גבי הנורה, אך זאת לא עשה. גרסתו של המערער נדחתה על ידי שלושת שופטי בית המשפט קמא כמופרכת מטעמים שפורטו לעיל. לא ראינו עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא לעניין זה. ודוק, הגרסה שהשמיע המערער נדחתה הן בשל היותה בלתי-סבירה, בין היתר בעקבות הביקור שערך בית המשפט במקום האירוע ובסביבתו, והן בשל חוסר האמון שרחש בית המשפט למערער, שגרסתו היתה גרסה כבושה." (שם, 285).

מתוך – https://www.nevo.co.il/psika_html/mechozi/m04000377-359.htm

ראיות נסיבתיות בב"ש

דגשים לא במקור.

בש"פ 5544/20: "סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) קובע כי "בית המשפט לא יתן צו מעצר לפי סעיף קטן (א) [מעצר עד תום ההליכים, י.ו.], אלא אם כן נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה".

על רקע זה, נקבע בפסיקה כי לשם הכרעה בבקשה למעצר עד תום ההליכים, יבחן בית המשפט האם יש בחומר הראיות הגולמי הקיים בשלב זה כדי להקים תשתית לכאורית המלמדת על סיכוי סביר להרשעה – לאחר שתעבורנה הראיות את כור ההיתוך של ההליך הפלילי

(ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 145 (1996); בש"פ 3409/18 בריל נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (3.6.2018)).

עוד קבע בית משפט זה כי תשתית ראייתית לכאורית כאמור, יכול שתתבסס אף על ראיות נסיבתיות בלבד, וזאת שעה שראיות אלה הן בעלות עוצמה המקימה מסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכוי סביר להרשעה, ולא קיים להן הסבר חלופי הגיוני שעשוי להתקבל בתום ההליך המשפטי

(ראו: ע"פ 8721/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 45 (2.1.2018); בש"פ 3485/18 הררי נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (13.6.2018)).

נוכחות במקום ע"פ 2050/21

5.            ככלל, משקל משמעותי במיוחד יש להעניק לנוכחות נאשם בזירה בעת הרצח, וכך הם פני הדברים גם במקרה דנן. עמד על כך בעבר השופט י' קדמי:

"ככלל, 'נוכחות' של אדם, שאינה 'מקרית ומזדמנת', במקום שבו מתבצעים לעיניו שוד ורצח מהווה 'ראיה נסיבתית' כבדת משקל ל'מעורבותו' במתרחש, וכל עוד אין בפיו של אותו אדם הסבר אמין ומניח את הדעת השולל 'מעורבות' כאמור, או לפחות מעמיד אותה בספק, עשויה היא לבדה – ועל אחת כמה וכמה כאשר לצדה ראיות נוספות התומכות בה – לשמש בסיס לקביעת אחריותו לשוד ולרצח" (ע"פ 2463/94 גגולשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 433 (1997)‏; ראו גם: ע"פ 846/10 בדוי נ' מדינת ישראל, פסקה 102 (14.7.2014); ע"פ 2854/18 משה נ' מדינת ישראל, פסקה 87 (27.8.2019)).

התערבות הכרעת הערעור בראיות נסיבתיות

ע"פ 8759/21 ראמי קרא.

27.         ככלל, מאחר שהרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות מבוססת על הסקת מסקנות לוגיות, עובדה זו מקלה על ערכאת הערעור לבחון ולהתערב בהליך הסקת המסקנות של הערכאה הדיונית. עם זאת, טיבו של המבחן התלת-שלבי משליך על רף ההתערבות של ערכאת הערעור בשלביו השונים. ככל שהדברים מתייחסים לשלב הראשון של הבחינה – שלב קביעת הממצאים העובדתיים, ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במצבים חריגים. לעומת זאת, נטיית בית המשפט בערכאת הערעור להתערב בממצאים הנוגעים לשלב השני ולשלב השלישי תהיה מקלה יותר, בהיעדר יתרון לערכאה הדיונית (עניין חן, בפסקאות 48-47; עניין פחימה, בפסקה 43).".

העדר קיומו של קשר סיבתי

לא אחת קשה ביותר להוכיח את הקשר הסיבתי. ע"פ 3772/23 ילנה.

כאן במקרה זה אדם שכה תינוק ברכבו, הנאשמת ניסתה לטפל בתינוק במשך מספר שעות למרות שלא היו לה הכישורים לכך, האם גרמה לנזק חמור יותר? אנו לא במעמד של לדעת, לא יכולים לדעת מה נגרם כתוצאה משיחכה ומה כתוצאה מהטיפול. היינו העדר קיומו של הקשר, לא מונע את העבירות האחרות.

"3.        בגין העובדות המתוארות לעיל, הורשעה המערערת על פי הודאתה במסגרת הסדר טיעון, פרי הליך גישור, בכתב אישום מתוקן, בביצוע עבירת התעללות לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק) והפרת חובה של אחראי לפי סעיף 337 לחוק. אציין כי כתב האישום המתוקן אינו מייחס קשר סיבתי בין מצבו הנוכחי של התינוק לבין המעשים המיוחסים למערערת וליעקב, וזאת לנוכח הקושי הראייתי בהוכחת קשר סיבתי כאמור".

קשר סיבתי

ראיה נסיבתית אינה קשר סיבתי. אלו הם היבטים שונים. קשר סיבתילאירוע יכול להתקיים גם שיש זמן ניכר באין האירוע לתוצאות, בלבד שהוכח.

ע"פ 7039/21 טספה:

"…..בעניין הקשר הסיבתי המשפטי קבע בית המשפט המחוזי, כי אף שחלף פרק זמן משמעותי בין התקיפה לבין אירוע דום הלב שהוביל למצבה הווגטטיבי של הנפגעת, סבלה הנפגעת לאורך התקופה כולה מנזקים שנבעו באופן ברור ממעשי המערער. הודגש כי בסמוך לאחר האירוע הייתה הנפגעת מחוסרת הכרה ולמעשה במצב דומה לזה בו הייתה בעת מתן גזר הדין, כאשר גם במהלך תקופת ההטבה לה טוענת ההגנה, היא הייתה במצב קשה מאד. לגבי שאלת הצפיות צוין, כי משנקבע בהכרעת הדין כי המערער צפה את אפשרות מותה של הנפגעת ואף חפץ בכך, ברי כי צפה גם את האפשרות שייגרם לה נזק חמור כפי שנגרם בפועל, כאשר השתלשלות האירועים שהובילה למצבה זה אינה חריגה".