הליך ההסגרה

עורך דין פלילי אדטו מוטי
עורך דין פלילי אדטו מוטי 052.23.32.651 חירום 24/7

הסגרת אדם למדינה אחרת לצורך משפט שם היא מהאירועים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת.

אני מביא חלק מתוך פסק הדין אברגיל – ב"ש 5308/08 (חובה לזכור פסקי דין קוראים במקור!

כאן יש דגשים שלי וכותרות שלא נמצאות בתיק עצמו ועוד ועוד שינויים).


הליך ההסגרה – המסגרת הנורמטיבית

  1. חוק ההסגרה קובע את התנאים להסגרתו של אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת. על פי חוק ההסגרה, אדם שהוא אזרח ישראלי ותושב ישראל לא יוסגר אלא אם בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת, והמדינה המבקשת התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר (סעיף 1א(א)(2)).

הכרזה כבר הסגרה:
  1. סעיף 2א לחוק ההסגרה קובע את התנאים שבהתקיימם, במצטבר, ניתן להכריז על אדם כבר-הסגרה. נדרש, כי בין מדינת ישראל למדינה המבקשת קיים הסכם בדבר הסגרת עבריינים (סעיף 2א(א)(1)). בענייננו, ישראל וארה"ב חתמו על אמנה הדדית להסגרת עבריינים ביום 10.12.62 (להלן – אמנת ההסגרה), שתוקנה ביום 6.7.05 בפרוטוקול שנחתם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת ארה"ב (להלן – הפרוטוקול המתקן). כן נדרש כי המבוקש נאשם או נתחייב בדין במדינה המבקשת בשל עבירת הסגרה (סעיף 2א(א)(2)), המוגדרת בסעיף 2(א) לחוק ככל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה. זהו תנאי "הפליליות הכפולה" הדורש כי המעשה יהווה עבירה פלילית הן במדינה המבקשת והן במדינה המתבקשת. תנאי נוסף להסגרתו של אדם הוא שבין מדינת ישראל למדינה המבקשת תהא הדדיות ביחסי ההסגרה (סעיף 2א(ב)).

סייגים להסגרה:
  1. סעיף 2ב לחוק ההסגרה מונה שורה של סייגים, שבהתקיים אחד מהם לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת. הסייגים הרלוונטיים לענייננו הינם כאשר בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה שנתיישנה או עונש שנתיישן לפי דיניה של מדינת ישראל (סעיף 2ב(א)(6)), או שהיענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל (סעיף 2ב(א)(8)). סייגים אלה יידונו בהמשך, בפרק העוסק בטענותיהם הכלליות של המשיבים

הנטל הראייתי :
  1. אשר לנטל הראייתי הנדרש לצורך הליך ההסגרה: סעיף 9(א) לחוק ההסגרה מורה כי בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה יכריז על מבוקש בר-הסגרה אם הוכח בפניו שישנן "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו". ….

….: "השאלה בהליך ההסגרה אינה אם חומר הראיות מצביע על כך כי הנאשם אשם בעבירה המיוחסת לו, אלא אם חומר הראיות מצביע על כך כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם" (ע"פ 318/79 שאול אנגל נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 25.2.80 (להלן – פרשת אנגל), בפסקה 5).

משכך, כל שבית המשפט הדן בהליך ההסגרה נדרש לבחון הוא, האם יש בחומר הראיות "אחיזה לאישום", דהיינו – האם די היה בראיות שהוצגו בפניו כדי להעמיד לדין בישראל את המבוקש, אילו היו העבירות מבוצעות בה.


אין בחינה למשקל הראיות:

הלכה חוזרת ונשנית זו מצאה ביטוי לאורך השנים בפסקי דין שונים שעסקו בבקשות הסגרה, וכן בעת האחרונה ממש: "אכן, מרכיב הכרחי להסגרה הוא קיומן של ראיות לכאורה לאשמת המבוקש. בית משפט זה חזר ופסק כי הליך הסגרה אינו חופף להליך פלילי, הבוחן לגופה את שאלת אשמתו או חפותו של המבוקש. בבקשת הסגרה אין בוחנים את המסכת הראייתית לגופה, וגם אין קובעים בענין משקלן של הראיות, ומידת התיישבותן זו עם זו. כל שנבחן הוא 'האם יש בחומר הראיות משום אחיזה לאישום'" (ע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 13.5.09 (להלן – פרשת חזיזה), בפסקה 17) [פורסם בנבו].

רלוונטיים לענייננו גם הדברים שנאמרו בע"פ 3439/04 משה (ז'אן פייר) בן שלום בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ביום 29.12.04 [פורסם בנבו] (להלן – עניין בן שלום): "טוען המערער כי המיבחן הראוי לענייננו הוא אם נאספו אל התיק ראיות שבמשקלן המצטבר מצדיקות הן מעצרו של אדם עד תום ההליכים, הכל כהילכת זאדה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 133).

לגירסתו, הסגרה כמוה כמעצר – שהרי שני ההליכים פוגעים בחירותו של אדם – וכמסקנה נדרשת מכאן, המיבחן לשלילת החופש חייב שיהא אף הוא זהה בשני ההליכים. טענה זו אינה מקובלת עלינו. החוק וההלכה קבעו מיבחנים ברורים לעניינן של ראיות בהליך של הסגרה, והשאלה אינה אלא אם בענייננו עומדות אותן ראיות במיבחנים שנקבעו" (שם, בפסקה 13).

סיכומה של נקודה זו, הראיות הנדרשות לצורך הליך ההסגרה הינן ראיות שמקימות "אחיזה לאישום" המצדיקה את המשך בירור האישום בהליך פלילי במדינה המבקשת.


הסגרה – הסכם הסגרה בין מדינות 

לישראל הסכמי הסגרה עם מרבית המדינות בעולם. תמיד יש לבחון האם מדובר בהסכם הדדי. (ישראל כעיקרון מסגירה הרבה יותר מכל מדינה אחרת).

לאחר מיכן יש לבחון האם העבירה היא בת הסגרה. 


מכאל לשאלת משקל הראיות – אחיזה לאישום 

           עה"ס 7463/21 : תאופיק: "עתה לעניין משקל הראיות עליהן מושתתת בקשת ההסגרה, עליו מבסס המערער את עיקר טענותיו.

 "אחיזה לאישום"

20.         נוסף על התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 2א לחוק, על מנת להכריז על אדם בר-הסגרה נדרשת גם הוכחת דבר קיומן של ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על אותה עבירה בישראל. כך מורה סעיף 9(א) לחוק:

 הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו – יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה.

           בית משפט זה קבע מקדמת דנא כי בחינת הראיות לאורו של סעיף זה נעשית ברף מינימלי וכי על מנת להכריז על מבוקש כבר-הסגרה די בקביעה כי קיימת "אחיזה לאישום" (ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449 (1977); וראו גם: עה"ס 6974/20 לייפר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 7 (15.12.2020);

עניין טוויל, פסקה 9; ע"פ 4416/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 10 (8.12.2020) (להלן: ע"פ 4416/20)). במסגרת זו בית המשפט אינו נדרש לערוך בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית ולהכריע האם יש בה כדי להוביל להרשעת המבוקש.

כל שנדרש בית המשפט הוא לבחון האם קיימות ראיות המצדיקות להמשיך את הבירור הפלילי בעניינו של המבוקש בצו ההסגרה, ושאינן חסרות ערך על פניהן (ע"פ 4416/20, פסקה 10; עניין טוויל, פסקה 9;

עניין קאזרו, פסקה 6 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה נ' הנדל; ע"פ 4576/18 גרוס נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (25.2.2019) (להלן: עניין גרוס); ע"פ 678/19 גרוזדוב (אוסטורובסקי) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15 (27.1.2020)).


העברת הראיות לידי ב"כ המשיב

בש"פ 4885/20 מלכה לופר.

"…..לאחר ששקלתי את הדברים אני סבורה שדין הערר להידחות. לאדם שהוגשה בעניינו עתירה להסגרה עומדת, כמובן, הזכות לעיין בכל חומר הראיות הנוגע לה ומצוי בידי המדינה.

התכלית של חובת הגילוי והעקרונות שהותוו ביחס אליה בפסיקה הם ברורים (ראו: בש"פ 501/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיו (10.5.2009) (להלן: עניין מאיו)), ואין צריך לומר שהדברים מקובלים על המדינה.

לצד זאת, נקבע כי חובת הגילוי בהליכי הסגרה מצומצמת יותר מזו הקבועה בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (ראו: בש"פ 5491/11 בן חיים נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (14.8.2011)).

מכל מקום, ככלל תרשומות פנימיות והתכתבויות בין הרשויות בישראל לבין גורמים אחרים אינן באות בגדרה של חובת הגילוי (ראו: בש"פ 4264/10 היועץ המשפטי לממשלה נ' נובק, פסקאות 11-10 (24.6.2010). ראו והשוו: בש"פ 10283/09 לדר נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (19.1.2010)).

זמין 24/7 דילוג לתוכן