החזרה מהודיה הוא הליך מורכב, שראוי שיהיו לו סיבות.
דיון והכרעה מתוך – ע"פ 1050/14
17. לדעתי, כדעת הרוב בבית המשפט המחוזי, לא היה מקום לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו שניתנה במסגרת הסדר הטיעון. כידוע, חזרה מהודאה טעונה את אישור בית המשפט, אשר ייעתר לה "מנימוקים מיוחדים" (סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). בית המשפט ייעתר לבקשה כזו רק במקרים נדירים בהם קיים חשש ממשי כי ההודאה לא נעשתה מתוך הבנה ורצון אמיתי (ראו ע"פ 3013/11 מטר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] פסקה 8 לפסק דיני (1.2.2012); ע"פ 9145/11 מרעי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] פסקה יא לפסק דינו של חברי השופט א' רובינשטיין (1.5.2013); רע"פ 5989/13 ביטון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] פסקה 19 להחלטתו של חברי השופט א' שהם (4.3.2014)). אף לפי אמות המידה שנקבעו בפרשת שניידר, שהיוותה את סלע המחלוקת בבית המשפט המחוזי בשאלה אם יש להיעתר לבקשתו השנייה של המערער לחזרה מהודיה – לא היה מקום לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו. אבאר:
בפרשת שניידר הוחלט לאפשר למערער שם לחזור בו מהודאתו. השופטים העלו מגוון של נימוקים להחלטה זו. בין היתר, נקבע כי יש לייחס משמעות מכרעת לעיתוי בו הוגשה הבקשה לחזרה מהודאה – אם הוגשה לפני או אחרי מתן גזר דין. זאת מפני שכאשר הבקשה הוגשה בשלב מאוחר יחסית, ובפרט לאחר מתן גזר הדין, גובר החשש כי מדובר במהלך שנועד לגרוף תועלת דיונית ומהווה שימוש לרעה בזכויותיו של הנאשם (ראו שם, בפסקאות 20-19 לפסק דינו של השופט ח' מלצר). ודוק: מכך אין ללמוד כי בכל מקרה שבו הוגשה הבקשה לחזרה מן ההודאה טרם מתן גזר הדין יש להיעתר לה. מבחן העיתוי אינו אלא כלי עזר. הוא נועד לסייע בידי בית המשפט להכריע האם המניע של הנאשם לחזרה מן ההודאה הוא רצון כן להוכיח את חפותו, או שמא מדובר במהלך מניפולטיבי שנועד "להפוך את הקערה על פיה" (שם, בפסקה 20 לפסק דינו של השופט ח' מלצר. ראו גם פסקאות 4-3 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז; פסק דינו של השופט ס' ג'ובראן). במקרה שלפנינו, עיתוי בקשת המערער לחזור בו מן ההודאה היא טרם מתן גזר הדין. אך זהו כאמור כלי עזר, ותו לא. ממכלול הנסיבות ומהתנהלותו של המערער עולה הרושם כי לא נפל בהודאתו פגם ממשי, וכי כפי שקבעו שופטי הרוב – חזרתו מן ההודאה מתבקשת מתוך אכזבה מתוצאת תסקיר שירות המבחן וחשש מחומרת העונש. כלומר מתוך הנחה כי החזרה מן ההודאה תביא להקלה מסוימת בגזר הדין. זאת ניתן ללמוד מדפוסי התנהלותו של המערער ומעיתוי הבקשות לחזרה מן ההודאה: הבקשה הראשונה הוגשה סמוך למועד שנקבע להקראת גזר הדין, לאחר שנשמעו הטיעונים לעונש ולאחר שהוגש התסקיר הראשון בעניינו שממצאיו היו שליליים. המערער לא הסתיר את אכזבתו מתסקיר המבחן. המערער, כזכור חזר בו מהבקשה ועמד על הודאתו. הבקשה השנייה הוגשה לאחר שגם ממצאי התסקיר השני בעניינו היו שליליים, כאשר לבקשה זו קדמה מסכת בקשות מטעם המערער לדחיית ההליך, כמתואר לעיל.
על כך, יש להוסיף כי בית המשפט קמא קבע פה אחד שהמערער הבין את הסדר הטיעון והיה מודע לפרטיו. המערער לא הביא בפני בית המשפט קמא ראיות כלשהן לעניין הלחץ בו היה מצוי, פרט לטענות בעלמא. אשר לטענתו כי המתלוננת בעבירת האינוס חזרה בה מתלונתה, אף אם טענה זו נכונה היא אינה גוררת אחריה בהכרח את ביטולו של האישום האמור. מכל מקום, לא על כך ביסס בית המשפט קמא את החלטתו. הוא ביססה על התרשמותו כי הודאת המערער הייתה כנה. זאת יש לזכור: בית המשפט קמא התרשם התרשמות בלתי אמצעית מהודאתו של המערער בפניו במועד שבו חזר בו מבקשתו הראשונה. התרשמות הנשיא י' כהן וסגן הנשיא ב' ארבל הייתה חד משמעית: מדובר בהודאה כנה. מעבר לנדרש אציין כי אף לא השתכנעתי כי הסממנים החיצוניים שתוארו בהחלטת השופטת א' הלמן – אי נטילת האחריות על העבירות בפני שירות המבחן ושתי הבקשות לחזרה מן ההוראה – מצביעים על כך שההודאה לא הייתה כנה. לדעתי, ניתן לשייך התנהלות זו של המערער למאפייני אישיותו, כפי שבאו לידי ביטוי בכל תסקירי שירות המבחן בעניינו, ובכל התנהלותו בהליך זה. מצאתי, אפוא, כי לא היה מקום לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו. ההודאה הייתה הודאה כנה, שנעשתה מתוך הבנה של הסדר הטיעון, ואילו בקשתו של המערער לחזור בו ממנה נגועה ברצונו להשיג יתרון משפטי-טקטי, כפי שנקבע על ידי שופטי
