בשנים האחרונות מתפתחת פרקטיקה שהיא קשה באופן קיצוני לחשודים בפלילי – חילוט זמני.
היינו עוד לפני המשפט הפלילי, עוד לפני ההכרעה בשאלת האשמה – יש חילוט זמני של רכוש – לא אחת מציאות זאת מובילה לקריסה של עסק.
ההלכה בנושא מובאת כאן בפסק דין של בית המשפט העליון.
עורך דין פלילי מודע לכך שכבר בשלבי החקירה במשטרה אפשרי לשפר את המצב של החילוטים – בנסיבות אלא חובה להיעזר בעורכי דין פליליים בעת החקירות במשטרה.
פסק דין מהותי 2019 בייחס חילוטי זמני :
הדברים מובאים כשברי דברים מההחלטה של בית המשפט העליון – תוך דגשים על נקודות שמהותיות בעיני – אין שום כוונה לשמר את כל ההחלטה – כל שרוצה מומלץ לו לעיין במקור. כותרות בחלקן הן כותרות שאני נותן למה שחשוב בעיני !
המסגרת הנורמטיבית: חילוט רכוש לפי חוק איסור הלבנת הון
- הלבנת הון היא עשיית פעולות שמטרתן להטמיע רכוש שהופק בפעילות עבריינית (הרכוש "האסור"), ברכוש בעל אופי לגיטימי וכשר – כך שלא ניתן יהיה להתחקות אחר מקורו הבלתי חוקי של הרכוש האסור (יעל גרוסמן, רוני בלקין וסאלי ליכט איסור הלבנת הון: להלכה ולמעשה, 11-10 (מהדורה שנייה מורחבת, 2013), להלן: גרוסמן, בלקין וליכט). השיטות לביצוע הלבנת הון הן רבות ומגוונות, ואולם לא פעם הדבר כרוך בניצול המערכת הפיננסית ו"זיהומה" בכספים שמקורם בפעילות עבריינית; על רקע האמור, חוק איסור הלבנת הון קובע כי הטמעה וטשטוש מקורו של רכוש אסור הן עבירות שבצידן עונשי מאסר וקנס. ויש להבהיר בנקודה זו כי אחד התנאים לתחולתו של חוק איסור הלבנת הון על ביצוע פעולות ברכוש אסור, הוא היות המקור של הרכוש האסור בעבירה המנויה ברשימת העבירות שבתוספת הראשונה לחוק ("עבירות המקור").
סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון :
- סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון קובע כי אם הורשע אדם בעבירה של הלבנת הון (לפי סעיפים 3 או 4 לחוק), הכלל הוא כי יש לחלט רכוש שבבעלותו שקשור עם ביצוע העבירה (בעין או בשווי) או שהושג כשכר העבירה. מפאת חשיבותה של הוראה זו לדיון, אחזור ואצטט אותה:
(א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא –
(1) רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך;
(2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך.
(ב) לענין סעיף זה, "רכושו של הנידון" – כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו.
ניתוח החילוט :
כפי שניתן ללמוד מנוסח הסעיף, "עסקינן בהוראת חילוט רחבה במיוחד ביחס להוראות חילוט שהיו קיימות עד לחקיקתו של חוק איסור הלבנת הון, כדוגמת אלה שבפקודת סדר הדין הפלילי ובפקודת הסמים המסוכנים. ראשית, סעיף 21 מורה כי מתן צו חילוט הוא הכלל בעבירות הלבנת הון, והימנעות מחילוט תיעשה רק מנימוקים מיוחדים שיפורטו.
שנית, הסעיף מאפשר חילוט רכוש בשווי העבירה – בלא שנדרש להוכיח כי הרכוש שלגביו מבוקש החילוט קשור באופן ישיר לביצוע העבירה. לפיכך, ניתן לחלט רכוש כשר וחוקי לחלוטין, כל עוד הוא שווה ערך לרכוש שקשור לעבירה" (עניין חסדי דוד, בפסקה 27 וההפניות שם). המשמעות היא ש"הרווח שנשלל איננו רק הרכוש 'המוכתם' בעבירה, אלא כל רכוש אחר של העבריין עד לשווי הרכוש ש'הוכתם', ואף, במצבים מסוימים, רכוש שהעביר העבריין לצד שלישי" (ע"א 6212/14 מדינת ישראל נ' ג'סארי, פסקה 7 (8.1.2016), להלן: עניין ג'סארי).
תכליות החילוט
- ביסודו של כלי החילוט, שעוד קודם לחקיקתו של חוק איסור הלבנת הון היה קבוע בחוק העונשין ובפקודת הסמים המסוכנים, עומדות מספר תכליות – חופפות לעיתים. המרכזית שבהן היא התכלית הקניינית, ועיקרה "הוצאת בלעו של גזלן מפיו" (ראו למשל: ע"פ 7475/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית, פ"ד נב(2) 385, 410 (1998), להלן: עניין בן שטרית; ע"פ 8312/17 ברהמי נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (17.4.2018), להלן: עניין ברהמי). התכלית הקניינית מבקשת לשלול מהעבריין את פירות העבירה, לפגוע בתמריץ העיקרי שהוביל לביצועה, ולמנוע מצב שבו חוטא יוצא נשכר. אולם בפסיקת בית משפט זה שניתנה לאחר חקיקתו של חוק איסור הלבנת הון, הודגשה תכליתו ההרתעתית של החילוט:
"לחילוט נודעת חשיבות רבה מן ההיבט הנורמטיבי. החילוט מעביר מסר לעבריין ולחברה בכללותה, לפיו העבירות שביצע העבריין הן חמורות, וכי המדינה איננה סובלנית כלפי התנהגויות שכאלה. המסר ההרתעתי מועבר, בין היתר, לסביבתו של העבריין, הנוכחת לראות ולהבין כי מהעבריין נשלל הרווח שהפיק מפעילותו העבריינית. הרווח שנשלל איננו רק הרכוש 'המוכתם' בעבירה, אלא גם כל רכוש אחר של העבריין עד לשווי הרכוש ש'הוכתם' ואף, במצבים מסוימים, רכוש שהעביר העבריין לצד שלישי. אמירה נורמטיבית זו חשובה כשלעצמה, ומהווה אמצעי רב עוצמה במסגרת המלחמה בפשיעה. לעיתים, המסר הנורמטיבי שמועבר באמצעות הליך החילוט חזק עוד יותר מן המסר המועבר באמצעות ההליך הפלילי לעצמו" (ההדגשה שלי-ע'ב') (עניין ג'סארי, פסקה 7).
תכלית הרתעתית
ראוי לציון היבט נוסף של התכלית ההרתעתית, המתמקד במניעת עבירות. לפי סעיף 21(א)(1) יש לחלט רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך; ובעניין ברהמי הובהר כי "חילוט של רכוש כזה (למשל, רכבים או מחשבים או דירת מסתור שנועדו לשימוש לצורך ביצוע העבירה), או חילוט בשוויו של רכוש כזה, עולה בקנה אחד עם התכלית ההרתעתית, והוא מוצדק גם אם העבריין לא "התעשר" ולא הפיק רווח טרם סוכלה מזימתו עוד קודם להשלמתה" (שם, בפסקה 36). ועוד ייאמר, כי קיימת גם גישה אחרת בפסיקה, הדוגלת בכך שחילוט רכוש משרת תכלית עונשית; ועל כך נאמר בין היתר כי "המדובר בסנקציה עונשית הבאה להכאיב לעובר העבירה ולהרתיע את זולתו" (ע"פ 7646/07 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה ח(9) (20.12.2007)). ועם זאת יובהר, כי לא ניתן למצוא הדים לגישה זו בפסיקתו של בית המשפט העליון מן השנים האחרונות.
תכלית מניעתית – סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון
אשר להוראות החילוט שבסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון – נראה כי סעיף קטן (1) נועד לקדם בעיקר תכלית מניעתית, שכן הוא מורה על חילוט רכוש הנוגע לליבת העבירה, אף אם ביצועה לא הניב לעבריין כל רווח: "רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך". ואילו סעיף קטן (2) מקדם תכלית קניינית, שעה שהוא מורה על חילוט פירות העבירה: "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך" (וראו: עניין ברהמי, פסקה 37). בדברי ההסבר להצעת החוק האחרונה שעלתה בנושא, המבקשת להסדיר באופן אחיד ועדכני את החקיקה בתחום החילוט, באה לידי ביטוי החשיבות לאבחנה בין הסעיפים: "ההבחנה בין חילוט תקבולי עבירה לבין חילוט אמצעי עבירה היא חשובה שכן היא נוגעת לעצם ההצדקה לפגיעה הקניינית בשל החילוט. ההצדקה לפגיעה קניינית כאמור היא חזקה יותר כאשר מדובר בחילוט של תקבולי העבירה, וזאת מכיוון שאין אפשרות לרכוש זכות לגיטימית ברכוש שהוא תקבולי עבירה" (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חילוט תקבולי עבירה), התשע"ח-2018, ה"ח 1245, 1126).
- יש מקום להוסיף ולהקדיש מספר מילים להבחנה שבין חילוט לקנס. ככלל, סנקציה עונשית כלכלית מוטלת במחוזותינו בדמות קנס; ……………. על כך נאמר בעניין בן שטרית:
קנס מול חילוט
"מן ההיבט הציבורי יש חשיבות ראשונה במעלה להבחנה בין השניים: קנס – 'מכה' את העבריין בכיסו בשל הפרת הדין, בשיעור שקובע החוק והוא משתלם ממשאביו הכספיים הלגיטימיים של הנידון ואילו חילוט – נוטל מן הנידון רכוש שהושג בעבירת סמים ללא קשר לערכו ולשיעורו, כרכוש שאינו שייך לו אלא מוחזק על-ידיו שלא כדין. וזאת גם זאת: קנס – אפשר לא לשלם ולשאת תמורתו במאסר, ואילו חילוט – אינו 'משתלם', אין מאסר תמורתו ובפועל הוא מקנה את הרכוש, פשוטו כמשמעו, לציבור" (שם, בעמוד 410).
הנה כי כן, קנס וחילוט אינם אמצעים עונשיים חלופיים. קנס מהווה עונש פשוטו כמשמעו, ואילו חילוט נועד להוציא מידי עבריין רכוש, או שווי רכוש, שהגיע לידיו שלא כדין. זאת ועוד. חילוט, בשונה מקנס, ניתן להבטיח באמצעות סעד זמני המאפשר תפיסה של הרכוש עוד טרם שהוכרע הדין, כאשר הנאשם נהנה מחזקת החפות.
סעד זמני של חילוט זמני
- חוק איסור הלבנת הון מאפשר כאמור לחלט רכוש באופן זמני ועד להכרעת ההליך הפלילי – וזאת במטרה לשמור על מצבת נכסיו של הנאשם כמות שהיא, כך שניתן יהיה לבצע חילוט בבוא העת ככל שהנאשם יורשע (גרוסמן, בלקין וליכט, עמוד 187). מטבע הדברים אל מול תכלית זו והאינטרס הציבורי הגלום בה, עומדת הפגיעה בזכות הקניין של הנאשם, שההליך בעניינו טרם הוכרע והוא נהנה מחזקת החפות. סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון מחיל את הסדר החילוט הקבוע בסעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים, בשינויים המחויבים, על עבירות הלבנת הון; ובכלל זה סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים שעניינו בסעדים זמניים להבטחת ביצוע החילוט בתום ההליך הפלילי:
36ו(א). הוגש כתב אישום או הוגשה בקשה לחילוט אזרחי, רשאי בית המשפט, על פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז המפרטת את הרכוש שאת חילוטו מבקשים, לתת צו זמני בדבר – מתן ערבויות מטעם הנאשם, או אדם אחר המחזיק ברכוש, צוי מניעה, צוי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט, לרבות הוראות לאפוטרופוס הכללי או לאדם אחר בדבר ניהול זמני של הרכוש (להלן בסעיף זה – צו זמני); לענין זה, "בית המשפט" – בית המשפט שלפניו הוגשו כתב האישום או התובענה, לפי הענין.
תשתית ראייתית מספקת
קודם למתן סעד זמני של חילוט, בית המשפט נדרש לבחון אם קיימת תשתית ראייתית מספקת: "על בית המשפט לבחון את דיות הראיות במישור הלכאורי ולהשתכנע כי קיים 'פוטנציאל חילוט' במובן זה שהראיות לכאורה מקימות סיכוי סביר לכך שבתום ההליך הפלילי יורשע הנאשם בעבירות המיוחסות לו וכי בעקבות אותה הרשעה ניתן יהיה להורות על חילוט רכושו" (ע"פ 5140/13 מדינת ישראל נ' אוסקר, פסקה 9 (29.8.2013); וראו גם: עניין חסדי דוד, פסקה 29; ע"פ 5763/12 מדינת ישראל נ' בן יעיש, פסקה 12 (21.10.2012). נוסף על כך, שומה על בית משפט הדן בבקשה לסעד זמני להשתכנע כי הצו המבוקש הוא מידתי. ככל הניתן, יש לנקוט באמצעים חלופיים לתפיסת רכוש, שפגיעתם בקניינו של הנאשם פחותה; וביטוי למידתיות הנדרשת ניתן למצוא בסעיף 36ו(א) המצוטט לעיל, המפרט את הדרכים שבהן ניתן להבטיח אפשרות של חילוט רכוש, מן הקל אל הכבד:
הבטחת האפשרות למימוש
"לא בכדי נקבע בסעיף 36ו(א) כי הצו הזמני שבית-המשפט רשאי לתת בעניין זה הוא למתן ערבויות, צווי מניעה, צווי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט. לא בהכרח יש לנקוט את הדרכים הנ"ל לפי סדרן, אולם בסדר הבאתן יש אינדיקציה למידתיות שאותה ראה המחוקק לנגד עיניו. הפגיעה ברכושו של אדם על-ידי נטילתו ממנו, על-מנת להבטיח אפשרות חילוט בעתיד היא פגיעה ברכושו ובקניינו ולפיכך יש לנקוט אותה רק כאמצעי אחרון ובהיעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית. כך יש לעשות בהשראת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וכך יש לעשות על-פי עקרון המידתיות המקובל עלינו" (בש"פ 7715/97 חגג' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 14, 18 (1998); (וראו גם: ע"פ 6145/15 פישר נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (25.10.2015); בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון, פסקה 36 (31.10.2007)).
בהינתן זכות הקניין של הנאשם ברכושו, נדרש לערוך איזון ראוי בינה לבין האינטרס הציבורי שבהבטחת החילוט בסופו של ההליך הפלילי, ובשלב הסעד הזמני יש לנקוט זהירות ומידתיות בקביעת היקף החילוט.
מן הכלל אל הפרט – פוטנציאל החילוט
- הטענה המרכזית בערעור לעניין פוטנציאל החילוט שנקבע בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, היא שמתוך התמורה שהועברה לידי המערערים בגין עבודות שביצעו כמתואר באישומים 2-1, בסכום כולל של כ-19 מיליון ש"ח, ניתן לחלט רק את הרווח שהופק מביצוע העבודות – המהווה 10% לערך מסכום זה.
כאמור, סעיף 21(א)(2) לחוק איסור הלבנת הון קובע הוראת חילוט ביחס לפירות שהפיקה הפעילות העבריינית, קרי: שכר העבירה; והשאלה המתעוררת בענייננו היא אם הכוונה היא גם לכספים ששימשו לעלויות והוצאות שהוציאו המערערים לשם ביצוע עבודות הסלילה והפיתוח נושא המכרזים, שהן "עבודות לגיטימיות" לכאורה, שמא אך לרווח שהשיאו העבודות. יש לבאר כי שאלה זו טרם נדונה בפסיקתו של בית משפט זה; ומטיעוני המשיבה נראה ששאלה דומה (אם לא זהה) עודנה תלויה ועומדת במסגרת ערעורים שהוגשו בעניין בלוא (ע"פ 6339/18, 6439/18 6454/18). בנסיבות אלה אין בכוונתי לקבוע מסמרות בנדון בגדרו של ההליך דנן, המתמצה כאמור בסעד זמני, ויש להותיר את הדיון לשלב החילוט הסופי. אומר רק כי בנסיבות המקרה לא מצאתי מקום להבחין בין המרכיבים השונים של התמורה, ששולמה למערערים בגין עבודות שביצעו במסגרת מכרזים שבהם זכתה המערערת במרמה.
את עמדתם בנדון סומכים המערערים בעיקר על גזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בעניין בלוא – בפרשה שבמסגרתה הורשעו 17 נאשמים בעבירות הקשורות בתיאום מכרזי גיזום שפורסמו מטעם חברת החשמל ורשויות מקומיות שונות. בית המשפט שם עמד על כך שהכספים שהועברו בגין המכרזים, בחלקם הגדול שירתו מטרות לגיטימיות כשלעצמן, כמו ביצוע עבודות גיזום – וזאת להבדיל מפעולות שאין להן כל הצדקה ולו לכאורית, כדוגמת סחר בסמים, שוחד או סרסרות. וכך נאמר על ידי בית המשפט המחוזי:
"גם אם עצם הזכייה וממילא כל התשלום שבה בעקבותיה מהווה קבלת דבר במרמה והפקדת הכספים היא עשייה ברכוש אסור, לעניין פרי העבירה אין להתעלם מן ההבדל שבין כספים, שעם קבלתם בידי העבריין הם מהווים, למן השקל הראשון, 'רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצועה, או שיועד לכך' (סעיף 21(א)(2) לחוק), לבין כספים שהתקבלו והכוללים בתוכם גם גילום של עלויות לגיטימיות עבור עבודה לגיטימית, שבוצעה בפועל, ואף שולמו ביחס אליה המסים המתחייבים" (עניין בלוא, פסקה 114).
- אלא שההבחנה בין תמורה "שלמן השקל הראשון" מהווה רכוש אסור (כדוגמת כספי שוחד), לבין כספים הכוללים בתוכם "גילום של עלויות לגיטימיות עבור עבודה לגיטימית", עלולה להתברר לא פעם כמלאכותית גרידא – ודומה כי זה המצב גם במקרה דנן. כך, שעה שלפי כתב האישום המערערים לא חדלו מן הפעילות העבריינית עם זכייתה של המערערת במכרזים שלא כדין, ובמהלך ביצוע העבודות חטאו במתן שוחד ובגניבה של כספי ציבור, בסכומים של מיליוני שקלים. זאת ועוד: חלק מהעבודות נעשו ללא ניסיון וידע מתאימים, ומבלי שהמערערת החזיקה בסיווג הקבלני מאת רשם הקבלנים שהיה דרוש לכך – דבר שעוד עלול להסתיים בנזקי רכוש וחלילה גם בנזקי גוף. ואם לא די בכך, מן האישום השני שבכתב האישום מצטיירת תמונה חמורה עד מאוד, שלפיה המערערים פעלו בדרכים בלתי חוקיות שונות כדי להטמיע את תמורת עבודות הסלילה והפיתוח שהתקבלו אצל המערערת שלא כדין, במערכת החשבונאית ובחשבון הבנק שלה – ובכלל זה רישום כוזב בספרים, הנפקת חשבוניות פיקטיביות וכיוצ"ב. בהינתן האמור, יש קושי לראות בביצוע העבודות משום "גילום של עלויות לגיטימיות עבור עבודה לגיטימית"; והדברים ברורים.
נוסף על כך יצוין, כי בעוד בעבר ניתן היה למצוא בפסיקתו של בית המשפט העליון האמריקאי ביטוי לפרשנות שלפיה ראוי לחלט רק רווחים שהשיאה העבירה, להבדיל מן התמורה בכללותה – תיקון חקיקה מן העת האחרונה הבהיר כי ההפך הוא הנכון. בעניין Santos נקבע כי המונח "תקבולי עבירה" (Criminal Proceeds), המופיע בהגדרת עבירת הלבנת ההון, מתייחס לרווחים הנובעים מעבירת המקור ולא לכלל התקבול הנובע ממנה (United States V. Santos 553 U.S. 507 (2008)). פסק הדין עסק בכספים שנבעו מהימורים לא חוקיים, והכריע כי יש לנכות את הוצאות תפעול מערך ההימורים מההכנסות בגין ההימורים, ולחלט את הרווחים בלבד. ואולם לאחר שניתן פסק הדין בעניין Santos, הקונגרס האמריקאי חוקק תיקון שהגדיר "Proceeds" כמלוא תקבולי עבירה (18 U.S.C. § 1956):
The term “proceeds” means any property derived from or obtained or retained, directly or indirectly, through some form of unlawful activity, including the gross receipts of such activity.
בלא לגרוע מן האמור, דומני כי יש מקום ליתן ביטוי לכך שהמערערים ביצעו בפועל את עבודות הסלילה והפיתוח שהוטלו עליהם במסגרת המכרזים, וזאת בקביעת היקפו של צו החילוט הזמני – כפי שעוד יובהר בהמשך הדברים.
- עוד לעניין פוטנציאל החילוט, אינני סבורה כי יש מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע להיקף החילוט בגין העבירות המתוארות באישומים 6-5 – שעניינם בגניבה על ידי עובד ציבור והלבנת הון, בהיקף כספי של כ-12 מיליון ש"ח. כך, משום שמדובר ברכוש שהוא בליבת העבירה, "רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך" כלשון סעיף 21(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון; ובכל מקרה מדובר בכספים המהווים באופן ברור את "הבלע" שיש להוציא מפי הגזלן.
מאחר שהמערערים לא העלו בערעור טענות לעניין החילוט הזמני שהוטל בגין אישומים 4-3, העוסקים בעבירות שוחד, איני נדרשת להתערבות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי אף בעניין זה.
- סופו של דבר, לא ראיתי מקום לשנות מן הקביעות של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לפוטנציאל החילוט הקיים בעניינם של המערערים על יסוד העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. עם זאת, אני סבורה כי יש להתערב בקביעתו של בית המשפט ולהגביל את הצו הזמני לתפיסת רכוש בשווי של 18,000,000 ש"ח (לעומת שווי של 35,000,000 ש"ח כפי שקבע בית המשפט המחוזי) – וזאת מטעמים של מידתיות, שלא נשקלו כלל בגדרי ההחלטה נושא הערעור.
מידתיות צו חילוט הזמני
- צמצום היקפו של הצו הזמני מתבקש בראש ובראשונה לנוכח חלוף הזמן מעת תפיסתו של הרכוש עוד בשלב חקירתם של המערערים, ובשים לב להתמשכותו הצפויה של ההליך הפלילי בעניינם. כפי שכבר הוברר, חילוט רכושו של אדם טומן בחובו פגיעה קשה בזכות הקניין הנתונה לו, והפגיעה מתעצמת ככל שתקופת החילוט מתמשכת. על כן, במסגרת בחינת מידתיות החילוט הזמני נדרש בית המשפט לבחון את פרק הזמן שבו צפוי הצו הזמני לעמוד בתוקף – הן פרק הזמן שחלף הן צפי הזמנים לסיום ההליך (ראו והשוו: רע"פ 1792/99 גאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (3) 312, 323 (1999)). בענייננו רכושם של המערערים תפוס כבר כ-5 שנים; והגם שחלפו כשנתיים וחצי מאז הוגש כתב האישום (9.1.2017) – בשלב זה נחקרו עדים בודדים בלבד, בעוד רשימת העדים מונה קרוב ל-400 עדים. בנסיבות אלה, ובהינתן חזקת החפות העומדת למערערים, דעתי היא שנדרש לצמצם את היקף החילוט שנקבע.
עוד נדרש ליתן משקל לכך שעל פי התשתית הראייתית הלכאורית, אמנם המערערים זכו במכרזים שלא כדין ובאמצעות מעשי מרמה – ואולם הם ביצעו את עבודות הסלילה והפיתוח שהתחייבו לבצע על פי מכרזים אלה, נראה שלשביעות רצונה של מי אביבים, ויש להניח כי נשאו בעלויות לא מבוטלות לשם כך. גם בעובדה זו יש כדי להוביל לכלל מסקנה כי נדרש לצמצם את היקף החילוט. עם זאת יצוין, כי אין להקיש מעניינן של דשניר ורולידר לעניינם של המערערים בכל הנוגע להיקפו של הצו הזמני – שכן צו החילוט הסופי שניתן לשתי החברות הללו נקבע במסגרת של הסדר טיעון, ועל כן אינו מעיד בהכרח על שיעור החילוט הסופי שעתיד להיקבע בגזר דינם של המערערים אם יורשעו בעבירות המיוחסות להם; מה גם שעל פי כתב האישום המערערים הם מחוללי העבירות, ובמעשיהם דבקה חומרה רבה באופן ניכר מן החומרה הנלווית לעבירות שביצעו דשניר ורולידר.
סוף דבר
- על מנת להשיג איזון ראוי בין האינטרס הציבורי שבהבטחת מימוש תכליות החילוט לבין זכויותיהם הקנייניות של המערערים, אני מורה כי צו החילוט הזמני יחול על רכוש המערערים עד לשווי של 18,000,000 ש"ח. תחילה ייתפסו הכספים הנזקפים לזכות המערערים במי אביבים, והיתרה תיתפס לפי הצורך מנכסי הנדל"ן ומכלי הרכב בהתאם להערכת השווי מיום 30.5.2018 שערכה המשיבה. התוצאה היא אפוא שהערעור מתקבל באופן חלקי.
ניתן היום, י' באב התשע"ט (11.8.2019).
חילוט זמני – חילוט רכוש במסגרת תיק פלילי :
הדברים מובאים מפסק דין ע"פ 6009/19 עלאא. ראוי לציין, הדגשים, הכותרות ועוד הן לא מפסק הדין המקורי – מומלץ תמיד לקרוא את פסקי הדין במקור.
חילוט זמני של רכוש בהליך הפלילי
סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, שכותרתו "חילוט רכוש בהליך פלילי", מסמיך את בית המשפט להורות על חילוט רכושו של אדם שהורשע בעבירה לפי סעיף 3 או 4 לחוק, בשווי של רכוש שנעברה בו העבירה, של רכוש ששימש לביצועה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך וכן של רכוש שהושג כשכר העבירה או כתוצאה מביצועה או שיועד לכך.
סעיף 23 לחוק מחיל את הסדר החילוט הקבוע בסעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים, בשינויים המחויבים, על עבירות הלבנת הון, ובכלל זה סעיף 36ו(א) לפקודה שעניינו בסעדים זמניים להבטחת מימוש החילוט בסיום ההליך הפלילי:
"הוגש כתב אישום … רשאי בית המשפט, על פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז המפרטת את הרכוש שאת חילוטו מבקשים, לתת צו זמני בדבר – מתן ערבויות מטעם הנאשם, או אדם אחר המחזיק ברכוש, צוי מניעה, צוי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט …".
תכלית הסעד הזמני
תכליתו של סעד זמני כאמור הינה "לשמר את מצבת נכסיו של הנאשם ולמנוע הברחתם, באופן שאם יורשע בסופו של הליך ויינתן צו חילוט, ניתן יהא לבצע את הצו" (בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון, פסקה 36 (31.10.2007) (להלן: עניין סיטבון); ע"פ 7701/17 סנדלר נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (23.10.2017); בש"פ 10015/07 אביטל נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (23.12.2007); ע"פ 5140/13 מדינת ישראל נ' אוסקר, פסקה 9 (29.8.2013) (להלן: עניין אוסקר)).
- בשלב הדיון בבקשה למתן צו חילוט זמני, בדומה לדיון בעניין מעצרו של נאשם עד לתום הליכים, נדרש בית המשפט לבחון אם קיימת תשתית ראייתית מספקת. על-פי ההלכה, על בית המשפט לבחון את דיות הראיות במישור הלכאורי, ולהשתכנע כי קיים "פוטנציאל חילוט", במובן זה שהראיות לכאורה מקימות סיכוי סביר לכך שבתום ההליך הפלילי יורשע הנאשם בעבירות המיוחסות לו, וכי בעקבות אותה הרשעה ניתן יהיה להורות על חילוט רכושו. הובהר בעניין זה:
דיות הראיות במישור הלכאורי
"מצויים אנו בשלב בו ניתן לדון בדיות הראיות במישור הלכאורי בלבד: 'ראיה לכאורה' היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי … פועל יוצא של העובדה שבשלב זה נבחן אך הפוטנציאל הגלום בראיה בטרם עברה את האש הצולבת של החקירה הנגדית הינו כי שאלות של מהימנות ומשקל אין להן ככלל משקל של ממש בשלב בחינתן של הראיות הלכאוריות, 'פרט למקרים נדירים, שבהם חוסר המהימנות זועק מן הראיה ונוטל ממנה לחלוטין את כוחה בתור שכזאת' … או שמדובר 'בפירכות מהותיות וגלויות לעין'" (עניין סיטבון, פסקה 25. ראו גם: עניין אוסקר, פסקה 9; ע"פ 8312/17 ברהמי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (17.4.2018) (להלן: עניין ברהמי); ע"פ 6532/17 מדינת ישראל נ' חסדי דוד לעדת הבוכרים, פסקה 29 (8.4.2018)).
דרישת המידתיות :
- בשל הפגיעה הגלומה במתן הצו הזמני בקניינו של אדם קודם להרשעתו בדין, בשעה שעדיין עומדת לו חזקת החפות, הוסיפה הפסיקה לתנאים המגבשים את אפשרות מתן הצו את דרישת המידתיות. ככל הניתן, יש לנקוט באמצעים חלופיים לתפיסת הרכוש שפגיעתם בקניינו של הנאשם פחותה, ולהעדיפם על פני סעד של תפיסת הרכוש והחזקתו עד תום ההליך המשפטי:
"לא בכדי נקבע בסעיף 36ו(א) כי הצו הזמני שבית–המשפט רשאי לתת בעניין זה הוא למתן ערבויות, צווי מניעה, צווי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט. לא בהכרח יש לנקוט את הדרכים הנ"ל לפי סדרן, אולם בסדר הבאתן יש אינדיקציה למידתיות שאותה ראה המחוקק לנגד עיניו.
הפגיעה כאמצעי אחרון
הפגיעה ברכושו של אדם על–ידי נטילתו ממנו, על-מנת להבטיח אפשרות חילוט בעתיד היא פגיעה ברכושו ובקניינו ולפיכך יש לנקוט אותה רק כאמצעי אחרון ובהיעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית. כך יש לעשות בהשראת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וכך יש לעשות על–פי עקרון המידתיות המקובל עלינו" (בש"פ 7715/97 חג'ג' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 14, 18-17 (1998). וראו גם: ע"פ 8591/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (24.12.2014); עניין סיטבון, פסקה 36; עניין ברהמי, פסקה 7).
אך לאחרונה חזר בית משפט זה על הדברים בקבעו כי "בהינתן זכות הקניין של הנאשם ברכושו, נדרש לערוך איזון ראוי בינה לבין האינטרס הציבורי שבהבטחת החילוט בסופו של ההליך הפלילי, ובשלב הסעד הזמני יש לנקוט זהירות ומידתיות בקביעת היקף החילוט"
(ע"פ 80/19 אהוד מאיר שאיבות בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (11.8.2019)).
- בענייננו, הטענה המרכזית בערעור לעניין פוטנציאל החילוט שנקבע בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הינה כי עובדות כתב האישום, עליהן הצדדים אינם חלוקים, אינן מגלות עבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה, ומשכך – אין בנמצא ראיות לכאורה להוכחת עבירת מקור, וממילא אין רכוש אסור ואין עבירה של הלבנת הון. המערער סבור כי מעשיו, כפי שתוארו בכתב האישום, מהווים הכנה בלבד, ואילו המדינה סבורה כי הם עולים כדי עבירת הניסיון. כמו בית משפט קמא, אף אני סבור כי דינה של טענת המערער בנקודה זו להתברר בהליך העיקרי, כפי שנקבע, בשל "הצורך בשמיעת עדים וקביעת ממצאים על מנת לקבוע קביעות עובדתיות". בנסיבות ענייננו, יש ממש בטענת המדינה כי הכרעה בעניין זה מהווה הכרעה בשאלה מרכזית בתיק העיקרי, ואין מקומה בשלב מקדמי זה של בקשה למתן סעדים זמניים. ככל שעל פני הדברים היה גלוי וברור כי המעשים המיוחסים למערער אינם מצביעים על ביצוע עבירת מקור היה בכך כדי לסיים את הדיון לעניין החילוט. אלא שלא כך הם פני הדברים, ועניינו של המערער טעון בירור עובדתי, שיש לו השלכות משפטיות, אשר מקומו בהליך העיקרי.
גבולות עבירת הניסיון
אעיר בהקשר זה כי הצורך בבחינה זהירה של המסכת העובדתית במסגרת ההליך העיקרי בולט בענייננו נוכח העובדה שקיימות בפסיקה גישות שונות בהתייחסות לעבירת הניסיון וגבולותיה, ובאשר לתיחום בינה לבין מעשי הכנה. החוק מגדיר אמנם "ניסיון מהו", אך הגדרה זו אינה מגדירה באופן פוזיטיבי את מעשה הניסיון אלא אך תוחמת את גבולותיו במתחם שבין סיום שלב ההכנה לבין השלמת ביצוע העבירה (סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977).
כפי שציינתי אך לאחרונה, הגדרה זו מעוררת שאלה באשר לקו הגבול בין שלב ההכנה לשלב הביצוע, ולעניין זה הוצעו מבחנים שונים, שאין זה המקום לפרטם (ע"פ 8449/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 2-1 לחוות דעתי (16.6.2019)). ברור אפוא כי הכרעה בשאלה האם המערער חצה במעשיו את שלב ההכנה לתוך שלב הביצוע אינה ענין להכרעה בהליך דנן, אלא היא מסורה להכרעת בית המשפט במסגרת ההליך העיקרי.
כפל חילוט
- סוגיה נוספת שעלתה בערעור אשר מקומה בהליך העיקרי נוגעת לטענה בדבר "כפל חילוט". גם כאן, סבורני כי יש טעם בעמדת המדינה כי היחס בין ההליך האזרחי המתנהל נגד הובי לובי בארה"ב לבין ההליך הפלילי המתנהל נגד המערער, העומד ביסוד טענתו בהקשר זה, דורש בירור מעמיק יותר הנוגע בין היתר לדין הזר ולמהות ההליך האזרחי שננקט בארה"ב.
הגנה מהצדק
- אשר לטענות המערער לענין הגנה מן הצדק. איני סבור כי העובדה שלא נתפסו נכסים של מעורבים אחרים בפרשה מקימה למערער הגנה מן הצדק, שכן המדינה נקטה בהליך לתפיסת נכסים גם של אלה, ואולם נמצא כי הנכסים שנתפסו אינם שייכים להם, אלא לטוענים לזכות בהם. לכך יש להוסיף, כי מכל מקום כל אחד מהשותפים לביצוע העבירה הינו בר-חילוט על מלוא ערכה.
מידתיות
- לבסוף, באשר לטענת המערער באשר למידתיות הצו שניתן. אכן, כמצוין כבר לעיל, דרישת המידתיות מחייבת כי בשלב החילוט הזמני יינקטו אמצעים שפגיעתם פחותה לשם הבטחת החילוט. על כן יש להעדיף כאמור צו למתן ערבויות או צווי מניעה, על פני תפיסה בעין של רכוש הדרוש לפעילות עסקית. בהתאם לכך נדרשת אבחנה בענייננו בין תפיסת המלאי העסקי בחנות העתיקות של המערער לבין שאר מרכיבי הצו מושא הערעור כמפורט לעיל. בדיון לפני לא חלקה המדינה על כך שככל שיהיה בידי המערער להפקיד ערבויות מתאימות יש להעדיף זאת ולשחרר את המלאי העסקי.
לפיכך על הצדדים למצות את בחינת האפשרות לשחרור המלאי העסקי של המערער, בכפוף להפקדת ערבויות מתאימות על ידי המערער, או כל חלופה הולמת אחרת לתפיסת המלאי העסקי. ככל שלא יימצא פתרון מוסכם כאמור, יהא המערער רשאי, בתום 21 ימים מיום מתן פסק דין זה, לשוב ולפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטתו לענין המלאי העסקי.
סוף דבר: הערעור נדחה בכפוף לאמור בפסקה 14 לעיל.
פסק דין נוסף – חילוט זמני.
חשוב לזכור פסקי דין קוראים במקור. הדגשות וכותרות שלא במקור! ע"פ סאלם 3144/22
33. הסמכות ליתן צו זמני לחילוט נכסי נאשם בעבירות של הלבנת הון, עוד בטרם הוכרע דינו, מעוגנת בסעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון יחד עם סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים. הרציונל העומד בבסיסם של סעיפים אלו הוא מניעת הברחה של נכסים על-ידי נאשם שמשפטו מתנהל, כדי להבטיח את האפשרות להורות על חילוט נכסיו בתום ההליך הפלילי, אם יורשע בדינו. אל מול תכלית זו יש לשקול את הפגיעה בזכות הקניין של הנאשם, שבשלב הדיוני שבו מתבקש צו לחילוט נכסיו עומדת לו חזקת החפות (ע"פ 6532/17 מדינת ישראל נ' חסדי דוד לעדת הבוכרים, פסקאות 29-28 (8.4.2018)).
האיזון בשאלת החילוט הזמני
34. האיזון בין שתי התכליות נמצא בחובתו של בית המשפט לבחון הן את התשתית הראייתית הלכאורית והן את מידתיותו של הצו הזמני. באשר לבחינה הראייתית, בשלב הדיון בבקשה למתן סעד זמני, "על בית המשפט לבחון את דיות הראיות במישור הלכאורי ולהשתכנע כי קיים 'פוטנציאל חילוט' במובן זה שהראיות לכאורה מקימות סיכוי סביר לכך שבתום ההליך הפלילי יורשע הנאשם בעבירות המיוחסות לו וכי בעקבות אותה הרשעה ניתן יהיה להורות על חילוט רכושו" (ע"פ 5140/13 מדינת ישראל נ' אוסקר, פסקה 9 (29.8.2013). כן ראו: ע"פ 8312/17 בנימין נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (17.4.2018)). באשר למידתיות הצו, בית המשפט נדרש לבחון האם יש בנמצא אמצעים חלופיים לתפיסת רכוש, שיבטיחו את פוטנציאל החילוט בתום ההליך, ואשר פגיעתם בקניינו של הנאשם פחותה (ע"פ 80/19 מאיר שאיבות בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (11.8.2019)).
רמת המועדות בשאלת החילוט הזמני
35. במסגרת הערכת הראיות לכאורה, ישנה כמובן חשיבות לבחינת מודעותו של הנאשם לביצוע העבירה של הלבנת הון. בעניין זה, סעיף 3(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון (שלפיו, בין היתר הועמד הנאשם לדין) דורש כוונה מיוחדת, לפיה הפעולה ברכוש האסור נעשתה, כלשון הסעיף, "במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו". כפי שציינתי בעבר, "הפקדת כספים שמקורם בפעילות בלתי חוקית בחשבון בנק שבו כספים כשרים היא אחת הדוגמאות המובהקות למקרה שבו הנסיבות מלמדות על קיומה של 'כוונה להסתיר' במטרה לנתק את הזיקה בין המקור האסור של הכסף לבין המשך השימוש הלגיטימי בו (ע"פ 5365/21 קוכמן נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (17.8.2021). כן ראו: ע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל, פסקה 42 (12.8.2012); ע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל, פסקה 96 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (29.12.2015)).