כלל הראיה הטובה ביותר

כלל הראיה הטובה ביותר

כל צד למשפט צריך להביא את הראיות הטובות שיש לו להוכחת נושא זה או אחר. מציאות שם לא מובא החומר לפי הכלל פוגעת במשקלו.

חובה לציין יש גם אירועים שם לא תהה קבילות בהפרת הכלל.

חובה לציין, יש מקרים בהם העדר התנגדות תוביל לקבלה ואף מתן משקל.

כלל הראיה הטובה ביותר – קבילות:

כאשר אין התנגדות ויש רלוונטיות – יש קבילות.

בכלל כיום יש מעבר משאלה של קבילות לשאלה של משקל.

כך יוצא שכמעט תמיד יש קבילות אלא באם יש שאלה המונעת קבילות כמו האזנת סתר, פגיעה בפרטיות, חיפוש שאינו חוקי, עובדות שעלו בדיונים מקבילים (להסדר), או תסקירי מעצר וכו.

כלל הראיה הטובה ביותר – משקל הראיה:

סעיף 53 לפקודת הראיות: "ערכה של עדות שבעל־פה ומהימנותם של עדים בהם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".

הוצאת ראיות מהתיק אחרי שכבל התקבלו:

56. פקודת הראיות:

ראיה שנתקבלה שלא כדין [ע/10]

ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק־דין; אף על פי כן, העובדה שבית המשפט שמע את הראיה לא תפסול את פסק־הדין, אלא אם סבור בית המשפט שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה או שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה.

56א.

סמכות לפסילת ראיה שהושגה שלא כדין [תיקון: תשפ״ב]

(א)

בית המשפט הדן במשפט פלילי רשאי שלא לקבל ראיה שהושגה שלא כדין, ובכלל זה הודעת נאשם או עד, חפץ או כל ראיה אחרת, אם שוכנע שקבלתה במשפט תפגע באופן מהותי בזכות להליך הוגן, בשים לב לאופייה ולחומרתה של ההפרה, למידת ההשפעה של ההפרה על הראיה שהושגה ולעניין הציבורי שבקבלת הראיה או באי־קבלתה; בסעיף קטן זה, ”הפרה“ – השגת ראיה שלא כדין.

(ב)

אין באמור בסעיף קטן (א) כדי לפגוע בכללים לפסילת ראיות הקבועים בהוראות חיקוק אחרות.

משקלה של ראיה:

פסק דין שניר: ע"פ 869/81 שניר.

"… סיכומם של דברים, לאור טענותיו של הסניגור המלומד מתחייב דיון בשאלות אלו: א. קבילותה של הקלטה; ב. קבלת תחליף למקור (כלל הראיה הטובה ביותר); ג. מעמדו כראיה של מסמך המנציח את הזיכרון מול מסמך המשמש לריענון זיכרון; ד. קבילותה של תמצית; ה. משקל הראיות.

.13קבילותה של הקלטה,  בתור שכזאת, נבחנת על-ידי בית המשפט שלנו מאז ע"פ 28/59 [1] לפי שורה של כללים, השאובים מן המשפט של ארצות­הברית, ואשר עניינם קביעת מבחנים לאמינות ההקלטה ככזאת. הווה אומר, ההקלטה מביאה לנו דברים, שיכלו להיקלט על-ידי מי שנוכח במקום השמעתם בופן גלוי, תוך האזנה ישירה ורגילה ובלתי אמצעית. דא עקא, שמי שמעיד על ההקלטה הסמויה לא נוכח במקום באופן גלוי או אינו מקליט את הדברים באופן גלוי אלא מביא עמו את הדברים המוקלטים כדי להשמיעם לפני בית המשפט במועד מאוחר ממועד השמעתם המקורית ומחוץ למקום בו הושמעו במקורם.

המכשיר המקליט הוא אמצעי טכני, החוצץ בין המקור שהשמיע את הקול לבין האוזן הקולטת את דברי המקור. הווה אומר, המדובר על נסיבות, בהן אין שמיעה בלתי אמצעית של מה שנאמר. על-כן דרושים כללים, הבוחנים, אם האמצעי הטכני אכן שב ומביא את הדברים כהווייתם וכהשמעתם לראשונה, וכי אינו מעוות אותם בשל מעשה שגגה או בשל מעשה זדון.

אלה הכללים, כלשונם, כפי שהם מובאים בפסק-דיננו האמור:

"…כדי שיהיה בידו של בית-המשפט להחליט על קבלת סרט ההקלטה, או התקליט, יש להוכיח או להראות תחילה קיומם של כמה תנאים מוקדמים, היינו: (1) כי המכשיר, או האמצעי האחר ששימש להקלטה, פועל כהלכה ועשוי לקלוט או להקליט דברים נאמרו; (2) שהאדם אשר טיפל בהקלטה ידע את מלאכתו; (3) שההסרטה או ההקלטה מהימנים ונכונים; (4) שלא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות; (5) זיהוים של המדברים שקולותיהם נקלטו; (6) שהדברים נאמרו והעדות הוגדה מרצונו הטוב

של המדבר ללא כפיה וללא פיתוי" (שם, בעמ' 1209מול אות השוליים א) (ההדגשות שלי – מ' ש').

כפי שעולה מן האמור לעיל, הרי שלושת הכללים הראשונים עניינם הצד הטכני הטהור, היינו, טיבו של המכשיר, מיומנותו וכשירותו של מי שמטפל במכשיר ובכך שההקלטה משקפת נכונה את אשר יכול היה להיקלט. הכלל הרביעי עניינו באמינותם של אלה אשר ביצעו את ההקלטה. יש להוכיח בפני הערכאה השיפוטית, כי לא נעשתה חרושת ראיות – או "בישול" כלשון אנשי המקצוע – וכי לא טופל בהקלטה במטרה להשמיט מתוכה דברים או כדי להוסיף עליה את אשר לא היה בה מעיקרו"/.