פרסום חקירה ברבים

בעקבות בע”פ 1682/21 רשת מדיה. (נתניהו).

דגשים וכותרות לפי מיטב הבנתי. פסקי דין קוראים במקור – ולבטח שלא באופן מגמתי כמו שאני מציין אותם.

דיון והכרעה

13.      סעיף 13 לחוק חקירת חשודים, הוא המקור החוקי שממנו נלמד האיסור על פרסום תיעוד החקירה ברבים: “המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בית משפט, דינו – מאסר שנה; לענין סעיף זה, ‘חקירה’ – לרבות חקירה בידי רשות אחרת המוסמכת לחקור על פי דין, שהוצא לגביה צו לפי סעיף 16(ג)”. כעולה מן ההוראה הנ”ל, האיסור הפלילי בגין פרסום תיעוד החקירה, אינו חל על כל דרכי התיעוד, כי אם על תיעוד חזותי או קולי בלבד (ע”פ 10994/08 מדינת ישראל נ’ תורג’מן, פסקה 37 לפסק הדין של השופטת פרוקצ’יה (14.5.2009) (להלן: עניין תורג’מן); ע”פ 2476/15 רשות השידור (בפירוק) נ’ מדינת ישראל, פסקה 7 (5.4.2016) (להלן: רשות השידור)).

עוד ניתן ללמוד מסעיף 13 לחוק חקירת חשודים, כי “הכלל שקבע המחוקק לענין זה הינו באיסור הפרסום, וכי התרתו אמורה להיות מסווגת כחריג לכלל. לאמור, על מבקש ההיתר לשכנע כי מתקיימות נסיבות המצדיקות חריגה מכלל האיסור” (בש”פ 4275/07 רשות השידור נ’ מדינת ישראל, פסקה 2 (17.9.2007)).

           משאֵלו הם פני הדברים, יש לתהות מדוע בחר המחוקק לקבוע, שככלל, יאסר פרסומו של תיעוד חזותי או קולי של החקירה, בעוד שדרכי תיעוד אחרות לא נאסרו בגדרו כל עיקר? מענה לשאלה זו, עשוי לסייע לנו בהגדרת השיקולים שינחו את בית המשפט, בבוחנו אם במקרה הנדון לפניו נכון יהיה לסטות מן הכלל, ולהתיר את פרסום התיעוד החזותי או הקולי של החקירה. 

כבודו ופרטיותו של הנחקר

14.      עיון בדיוני ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, בעת הכנת חוק חקירת חשודים לקריאה שניה ושלישית, עשוי להעמידנו על הסיבה שבעטיה החמיר המחוקק דווקא בתיעוד חזותי או קולי של חקירה, ולא בדרכי תיעוד אחרות. ח”כ שאול יהלום התייחס לכך במפורש: “מדובר פה בדבר חמור. לוקחים את החדר הפרטי ביותר של אדם ומי יודע באיזה לחצים הוא היה אחרי כמה ימי חקירה, הוא שופך את נפשו ולבו ומוציאים את זה החוצה. אני לא מדבר רק על עצם החקירה אלא זו פגיעה נוראה בכבוד האדם ולפעמים ביוש עד כדי כך שהאדם עצמו לא מכיר את עצמו” (פרוטוקול ישיבה מס’ 283 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-15, 22 (2.4.2001)). החרה-החזיק אחריו, יושב-ראש הוועדה, ח”כ אמנון רובינשטיין: “חבר-הכנסת יהלום, אמרת בצדק שהדבר הכי משפיל הוא שאדם נמצא בחדר ורואה את עצמו – הקלטת – בעוד שחומר בכתב עובר תהליכים אחרים” (שם, 26). עמדה זו נתקבלה גם על דעתה של עו”ד רינת קיטאי, אשר יצגה בדיוני הוועדה את האגודה לזכויות האזרח: “כמו שאמר חבר-הכנסת יהלום צריך להביא בחשבון את הקלטת בגלל הפגיעה החודרנית הקשה בכבוד האדם ובפרטיות שלו” (שם, 24).

15.      עיון בהיסטוריה החקיקתית מלמד אפוא, כי ‘תוספת הצבע’, או ‘תוספת הקול’, אינן תוספות בעלמא. ה’תוספות’ הללו, עשויות להביא לפגיעה קשה בכבודו ובפרטיותו של הנחקר, יותר מזו שתתרחש נוכח פרסום תמלילי החקירה. לפיכך, בחר המחוקק לאסור דווקא את פרסום התיעוד החזותי או הקולי של החקירה, שבגדרו ניתן ‘לראות את הקולות’. באופן הזה נתפרש סעיף 13 לחוק חקירת חשודים גם על-ידי המשנה לנשיאה א’ ריבלין: “ההבחנה שעושה הוראת הסעיף בין פרסום חזותי או קולי של החקירה לבין פרסום תוכנה של החקירה בדרך אחרת – דוגמת תמליל, מעידה בבירור על קיומה של התכלית שעניינה שמירה על כבוד הנחקר ועל פרטיותו. לשם הגשמת תכלית זו נאסר, מחוץ לכתלי בית-המשפט, פרסום חזותי או קולי של הנחקרים כפי שצולמו והוקלטו בעת חקירתם. תכלית זו מבקש החוק להגשים בכל הזמנים הרלבנטיים והאיסור אינו גודר עצמו אך לתקופה שטרם משפט או לתקופה שטרם סיומו של המשפט” (ע”פ 5127/11 רשות השידור נ’ רון, פסקה 5 (10.10.2011)). כדברים האלה אמר גם השופט (כתוארו אז) א’ רובינשטיין: “לשאלת חברתי, השופטת פרוקצ’יה, שהרי מדובר בפרוטוקול פתוח, ממילא, ומה ההבדל בין זאת לפרסום – השיב בא כוח המדינה, כי מראה עיניים אינו דומה לפרפרזה בדיווח תקשורתי. אכן, כן הוא; ועל כן קבע המחוקק את האיסור לעניין ‘תיעוד חזותי או קולי’, שהרי ברי כי פרטיות המבקש תיפגע במיוחד על ידי פרסום כזה” (עניין תורג’מן, פסקה י”א).

16.      פרסום מראות החקירה וקולותיה, צפוי לפגוע בנחקר, אשר נחשף לעין כל בשעותיו הקשות. “כל חקירה, ותהא זו הסבירה וההוגנת מכולן, מעמידה את הנחקר במצבים מביכים, מכבידה עליו, מחטטת בצפונותיו, חודרת לפני ולפנים של ציפור נפשו ויוצרת אצלו לחצים נפשיים חמורים” (יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 52 (2009)). דברים אלו נכתבו בנוגע לחקירתו של חשוד, אך הם רלבנטיים גם ביחס לחקירותיהם של עדים אחרים (בש”פ 4275/07 רשות השידור נ’ מדינת ישראל, עמודים 12-11 (17.9.2007)). לא פעם, ימצאו אותם עדים במתח, בין חובתם האזרחית לשתף פעולה עם החוקרים, לבין נאמנותם למכריהם ואוהביהם, אשר ניצבים במוקד החקירה המשטרתית. העדים עשויים לשתוק, להתפתל, להתבלבל, להיתפס בקלקלתם. פרסום חקירותיהם ברבים, יכול שיפגע בכבודם, בבני משפחותיהם, בקשריהם האישיים, אולי גם בפרנסתם. לא לשם כך נוצר תיעוד חקירתם. מטרת התיעוד החזותי והקולי של החקירה, היא לאפשר לבית המשפט – “להתרשם, בדרך הקרובה ביותר באופן הבלתי-אמצעי, מאופן ונסיבות מסירת הודאת הנאשם, ובכך תתאפשר הן הגנה טובה יותר על זכויותיו של הנאשם מחד גיסא, והן יעילות רבה יותר בבחינת ההוכחות המובאות לבית-המשפט, שמשמעותה שיפור ביכולתו של בית-המשפט להגיע לחקר האמת, ואף, בסופו של דבר, חיסכון בזמן ובמשאבים אחרים” (מדברי ח”כ אופיר פינס-פז בהצגת הצעת החוק לקריאה שניה ושלישית במליאת הכנסת (פרוטוקול ישיבה 323 של הכנסת ה-15, 65 (26.6.2002)). מטרות התיעוד החזותי והקולי הן להגן על זכויות חשודים ונאשמים, לקדם את חקר האמת, ולייעל את ההליך הפלילי (עניין תורג’מן, פסקה 34). הבאשת ריחו של הנחקר ברבים, אינה באה בכלל אותן מטרות. 

17.      נמצאנו למדים, כי בקובעו את הכלל האוסר לפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, ביקש המחוקק, בראש ובראשונה, להגן על פרטיותם ועל כבודם של העדים והחשודים. כפועל יוצא, בבואו לקבוע אם נכון לחרוג מן הכלל ולהתיר פרסום של תיעוד חזותי וקולי, יבחן תחילה, כיצד עשוי הפרסום להשפיע על פרטיותו וכבודו של הנחקר. בהתאם, נקבע בפסיקה, כי בטרם תתקבל החלטה בבקשה לפי סעיף 13 לחוק חקירת חשודים, ישמע בית המשפט את עמדת הנחקר, ובמקרה שיתנגד לפרסום – ינתן לכך משקל רב (רשות השידור, פסקה 7). כמו כן, צוין בהנחיות פרקליט המדינה, כי “במקום בו הנחקר מודע להשלכות ואינו מתנגד לפרסום, ובפרט אם הוא מיוצג, תגבר הנטייה לכבד את עמדתו, בכפוף לשיקולים ולתכליות האחרות שביסוד איסור הפרסום” (“איסור פרסום תיעוד חזותי או קולי של חקירה” הנחיות פרקליט המדינה 14.22 (התשע”ז); (להלן: הנחיות פרקליט המדינה)).

18.      בכל הנוגע לבחינת הפגיעה בכבודו של הנחקר, נסיבות העניין דנן – בלתי-שגרתיות. הנחקר, שעיה סגל ז”ל, אינו בין החיים, ואין אנו יכולים לשאלוֹ, אם פרסום התיעוד המבוקש יפגע בכבודו ובפרטיותו; אם הוא מתנגד לפרסום, או מסכים. כמו כן, אין לדעת עד כמה דברים הנאמרים אחר המת, מסבים לו נזק. “אמר רבי יצחק כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן” (בבלי, ברכות יט, ע”א). ברם, מותו של אדם אינו מתיר את הרצועה, ולא מאפשר לפגוע בזכרו ובשמו הטוב מבלעדי סייג. “הפסיקה הישראלית קבעה לא אחת כי גם הזכות לכבוד עומדת לאדם לאחר מותו. כך למשל, נקבע כי כבוד האדם שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו פורש עצמו גם על כבוד המת” (ע”א 4576/08 בן-צבי נ’ היס, פסקה 29 לפסק הדין של המשנה לנשיאה א’ ריבלין (7.7.2011); (להלן: בן-צבי)). כזאת נקבע גם במשפט העברי: “תקנת קדמונינו וחרם, שלא להוציא שם רע על המתים” (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תר”ו, סעיף ג).

19.      זאת ועוד: בפגיעה בכבוד המת, כרוכה גם פגיעה בחיים; באוהביו ובמוקירי-זכרו: “הלכה פסוקה היא, כי ‘כבוד האדם’ בענייננו משמעו, בראש ובראשונה כבוד המת, היינו רצונו המפורש או המשוער של הנפטר, וכבוד החיים, היינו רצון משפחת הנפטר, אוהביו ואהוביו, המבקשים לכבד את זכר הנפטר” (מדברי המשנה לנשיא, מ’ אֵלון בע”א 1482/92 הגר נ’ הגר, פ”ד מז(2) 793, 802-801 (1993)). המשפט הישראלי הכיר במעמדם המיוחד של בני משפחת המת בהקשרים שונים, הנוגעים לפגיעה בכבודו ובשמו הטוב. בסעיף 6א לחוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי”ג-1953, נקבע, כי אם לא פירש המנוח בעודו בחיים את רצונו בדבר נתיחת גופתו, הנתיחה תבוצע רק אם “הסכים לכך בן זוגו של הנפטר, ובהעדר בן זוג – ילדיו, ובהעדר ילדים – הוריו, ובהעדר הורים – אחיו או אחותו”. מן ההוראה הזו למד המשנה לנשיאה א’ ריבלין, כי “החוק מקנה חשיבות עצומה לעמדתם של בני משפחת הנפטר בשאלה כיצד יש לנהוג בגופתו. עמדה זו משקפת הן הגנה ישירה על בני המשפחה האבלים והן הגנה עקיפה על הנפטר ועל רצונותיו, באמצעות הקרובים לו ביותר” (עניין בן-צבי, פסקה 27). בהתייחס לפגיעה בשמו הטוב של הנפטר, נקבע בסעיף 5 לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965: “לשון הרע על אדם שפורסמה אחרי מותו, דינה כדין לשון הרע על אדם חי, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא אם ביקש זאת בן-זוגו של המת או אחד מילדיו, נכדיו, הוריו, אחיו או אחיותיו”. אחר מותו, יכולים אפוא קרוביו של המת לתבוע את עלבונו, אולי גם את עלבונם-הם, ולבקש כי יוגש כתב אישום נגד מי שדיבר בו סרה, נגד מי שביזהו.

           קרובי המת רשאים אפוא ‘למחול’ על פגיעה בכבודו, ובשמו הטוב של המת; ורשאים הם גם לתבוע את עלבונו ונגד ביזויו.    

20.      בנדון דידן, הודיעה אלמנתו ושותפתו העסקית של שעיה ז”ל – שרהלה סגל  – כי היא אינה מתנגדת לפרסום התיעוד החזותי והקולי של חקירתו, בתכנית ‘המקור’. משלא הותיר אחריו המנוח הוראות ברורות בעניין הזה, אין לנו אלא הודעה שמסרה לנו אלמנתו. חזקה עליה שלא תרצה בביזויו; כי הודעתה ניתנה רק לאחר ששקלה כדבעי אם אישהּ המנוח היה חפץ בפרסום הדברים ברבים, או למצער לא מתנגד לו. לכך יש להוסיף, כי סגל ז”ל נחקר כעד, לא כחשוד, עובדה אשר מקהה במידת-מה את החשש מפני חשיפתו בקלונו. עינינו הרואות, כי בהתייחס לשיקול הפגיעה בכבודו ובשמו הטוב של החשוד או העד, לפי העניין, לא נמצאה הצדקה לאסור את פרסום התיעוד החזותי והקולי של חקירת שעיה סגל ז”ל.

אינטרס ציבורי בפרסום

21.      בקביעה כי כבודו ושמו הטוב של שעיה ז”ל לא יִפּגעו כתוצאה מפרסום תיעוד החקירה, או שאף אם יִפּגעו, מחלה על כך אלמנתו ‘בשמו’ – לא סגי. קביעה זו שוללת אפשרות מפני גרימת נזק אישי לנחקר, אך אינה מסבירה באופן חיובי מדוע קיים אינטרס ציבורי לכך שהתיעוד ‘יעשה לו כנפיים’. לשם כך נדרש להראות, כי יש עניין ציבורי בפרסום, וכי אין מדובר בדברי רכילות בעלמא. בענייננו-אנו, עסקינן בחומרים הנוגעים להתנהלותו של ראש ממשלה מכהן, ליחסיו עם צוותו ויועציו. מטבע הדברים, לציבור עניין רב בפרסומם. גם עיון בתמלילים שהוגשו מעלה, כי ישנו אינטרס ציבורי במידע הגלום בהם. ברם, אין די בעצם קיומו של עניין ציבורי בפרסום: “על מנת להתיר פרסום תיעוד חזותי או קולי, על מבקש הפרסום לשכנע מדוע לא ניתן להסתפק בחומר החקירה הכתוב, או בהצגתו על ידי שחקנים למשל” (רשות השידור, פסקה 9). בעניין דנן, שוכנעתי, כי בנסיבות שבהן מעוררת ההגנה טענות לגבי האופן שבו נגבו ההודעות בחקירותיו של ראש הממשלה, קיים אינטרס ציבורי ממשי בפרסום התיעוד החזותי והקולי של החקירה. לפרסום הקלטת ברבים תהא “חשיבות ממשית לצורך בחינת התנהלות הגורם השלטוני, והמשטרה בכללו” (עניין תורג’מן, פסקה 55). פרסום התיעוד החזותי והקולי יחשוף את התמונה במלואה, את טון הדיבור של החוקרים, את שפת גופם, את רמיזותיהם; גם תגובותיו של הנחקר יחשפו לעין כל. יצפה הציבור בתיעוד מן החקירה ויתרשם, כחכמתו, מן הדרך שבה חקרה המשטרה את אחד העדים בפרשה.

22.      לא נעלם מעינַי החשש מפני ‘אפקט מצנן’, מכך שעדים פוטנציאליים ירתעו מלשתף פעולה עם חוקריהם, שמא גם חקירתם-שלהם תפורסם ברבים. “ידיעתו של נחקר כי דברים שהוא מוסר בחקירה ייצאו מתחומי חדרי החקירה, או אף מתחומיו של אולם בית המשפט, ויפורסמו בהרחבה בתקשורת, עלולה להרתיעו ממסירת גרסה שלמה לחוקריו” (עניין תורג’מן, פסקה 43). ברם, חשש זה נסמך על ההנחה, כי פרסום התיעוד החזותי או הקולי של החקירה, נעשה שלא בהסכמתו של הנחקר, תוך פגיעה בכבודו. אם יֵדעו נחקרים פוטנציאליים, כי ינתן משקל משמעותי, אולי אף מכריע להסכמתם או להסכמת מי שבא בנעליהם – יפחת חששם מלשתף פעולה עם חוקריהם. משקבענו, כי מבלעדי הסכמת הנחקר, או שארו, לפרסום – ספק רב אם בית המשפט יֵאות להתירוֹ – מצטמצם אפוא החשש מפני אותו ‘אפקט מצנן’. זהו מצב הדברים בענייננו: הסכמת אלמנת שעיה סגל ז”ל לפרסום – ניתנה; הפגיעה בכבודו ובשמו הטוב – כמעט שאוינה; כך שלחשש מפני רתיעת עדים פוטנציאליים – לא באנו.

23.      ב”כ של ראש הממשלה טען באריכות, כי יש למנוע את פרסום התיעוד, מכיוון שבהדלפה שהושגה באיסור עסקינן, כי חוטא יֵצא נשכר. אכן כן, תופעת ההדלפות מחדרי החקירות ומן הדיונים הסגורים בפרקליטות – בזויה, יש להילחם בה ולמגרה. אולם, בעניין דנן, אין אנו יודעים מהיכן הגיע התיעוד, מיהו זה אשר מסרוֹ; ולאיזה צד במשפט הוא ‘שייך’. שלוש פרשיות שונות מתנהלות נגד ראש הממשלה, בצדו נאשמים נוספים, לכל אחד מהם עורכי-דין, ולצדם: מתמחים, מזכירות ומעתיקים. בנסיבות הללו, אין אנו יכולים להצביע על ‘המקור’ שממנו דלף התיעוד אל ‘המקור’.         

24.      היבט נוסף מתחום האינטרס הציבורי, שיובא בחשבון בעת דיון בבקשה לפי סעיף 13 לחוק חקירת חשודים, נוגע לחשש כי הפרסום ישפיע על ניהולו התקין של המשפט ועל טוהר ההליך השיפוטי. “פרסום כזה עלול להביא עמו גם לחצים חיצוניים על המעורבים במשפט, להשפיע על עדים שטרם העידו, ולפגוע באופן מהותי בדרך ניהול המשפט ובאווירה המאפיינת אותו, נוכח חשיפתו האפשרית לניסיונות גורמים שונים לנצל את הפרסום כדי לנסות ולהשפיע על ההליך בדרכים כאלה ואחרות” (עניין תורג’מן, פסקה 43). בעניין דנן, דבריו של סגל ז”ל לא יוגשו כראיה במשפט, ועל כן, כטענת המדינה, פוחת במידה ניכרת החשש מפני תיאום גרסאות והשפעה על עדים נוספים. ההליך השיפוטי אינו צפוי אפוא להינזק, נוכח פרסום התיעוד הקולי או החזותי של החקירה. בייחוד, כשפרסום תמלילי החקירה ברבים – לא נאסר כל עיקר. בהקשר זה חשוב להדגיש, כי הגם שבכל הנוגע לפגיעה בכבודו של הנחקר ובפרטיותו, נודעת חשיבות מרובה לתיעוד המוחשי, אין הדבר כן שעה שעסקינן בבחינת הפגיעה בטוהר ההליך השיפוטי.

25.      שתי נסיבות שחברו להן כאן יחדיו, מטות אפוא את הכף להתיר את פרסום התיעוד החזותי והקולי בענייננו: האחת, והחשובה מן השתיים, הסכמת אלמנתו של הנחקר, שעיה סגל ז”ל, לפרסום הדברים; השניה – הצהרת המדינה כי הודעתו של סגל ז”ל לא תוגש כראיה במשפט. ההסכמה, מפחיתה, אם לא מאיינת, את החשש מפני פגיעה בשמו הטוב של הנחקר, ומצמצמת את החשש מכך שנחקרים פוטנציאלים עתידיים ירתעו משיתוף פעולה עם חוקריהם. ההצהרה, מקהה את החשש מפני תיאום גרסאות, וזיהום ההליך המתנהל בבית המשפט.

26.      אציע אפוא לחברי לקבל את הערעור, ולהתיר את פרסום התיעוד החזותי והקולי של חקירת שעיה סגל ז”ל במשטרה.      

מידע נוסף

צווי הגנה

בבניה: 14.6.21.     אחד הכלים המרכזיים שיש לאזרח כנגד מציאות מאיימת על ידי אדם המקורב אליו בין שהיא מבן הזוג או שכן בביניין או

קרא\י עוד »

גידול סמים

גידול סמים “מסוכנים” מטרתו לייצר את ה”סם המסוכן” בדרך של גידול חקלאי. – לפי ראיית החוק המצב מוביל להוספה להיצע הסמים המסוכנים. לאור זאת החוק

קרא\י עוד »

סחר בסם החקירה

 נושא המידע על סחר בסם החקירה חשוב לצורכי התמודדות עם האירועים והחשדות בייחס לעבירות של סחר בסמים – בעת החקירה במשטרה!  רק בהבנת הליך החקירתי

קרא\י עוד »

שחרור ממעצר

הליך המעצר לצורכי חקירה הנו הליך פוגעני ביותר לאור העובדה שהוא בפועל עוצר אדם – חף מפשע! אדם שלמרבה ההפתעה במדינת ישראל במרבית המקרים לא

קרא\י עוד »

הכנה לעימות במשטרה

פרק בבניה 31.5.21 החקירה במשטרה נועדה להוביל לראיות משפטיות תקינות. ראיות פליליות שהן בלי ספק “נקיות” מרבב. כאלה שאפשרי להוכיח את החשדות והאישומים באמצעותן. עורך

קרא\י עוד »

סעיף 74 לחסד”פ

עורך דין פלילי אדטו מוטי 052.23.32.651 חירום 24/7 הפרוצדורה הפלילית נועדה להגן על האזרח. לאפשר עיון של אמת בראיות ולקבוע כללים כיצד נוכל להאמין לראיות

קרא\י עוד »
לייעוץ 052-2332651 דילוג לתוכן