הסכמה שהושגה תוך ניצול תלות נפשית

פרק בבניה – 6/21.

ניצול תלות נפשית יכול להוביל למתן יתרונות שאנו לא מעוניינים שיהיו לאיש.

לדוגמה אדם שמטפל או בעל סמכות על אחרים ינצל את התלות הנפשית והרוחנית בו לצורך ביצוע מעשים מיניים.

בנסיבות אלה הדבר הופך לעבירה פלילית קשה ביותר של אונס באם יש חדירה כתוצאה מהתלות או כל עבירה נגזרת אחרת.

חשוב לציין – לאנשים רבים יש תלות זאת או אחרת – ואנו כחברה מנסים להגן עליהם לא רק במובנים המיניים אלה גם במובנים אחרים (כספיים לדוגמה).

בעבר ייצגתי גברת שתמורת מניעת קללות ומתן ברכות גבתה כסף מעמיתה לעבודה.

בתור עורך דין פלילי חובה לדעת למקם את ההיבטים הנפשיים.

ע"פ 2039/20

"347ב (א)   בסימן זה –

'כהן דת' – כהן דת, מי שמציג את עצמו ככזה או אדם הידוע או המציג את עצמו כבעל סגולות רוחניות מיוחדות;

'ייעוץ או הדרכה' – ייעוץ או הדרכה שניתנו באופן מתמשך, בדרך של מפגש פנים אל פנים.

 (ב)   כהן דת הבועל אישה או העושה מעשה סדום באדם, שמלאו להם שמונה עשרה שנים, במהלך התקופה שבה ניתן להם ייעוץ או הדרכה על ידו או סמוך לאחר מכן, בהסכמה שהושגה תוך ניצול תלות נפשית ממשית בו, שמקורה בייעוץ או בהדרכה שניתנו להם על ידו, דינו – מאסר ארבע שנים.

348.

…

(ד2) כהן דת העושה באדם שמלאו לו שמונה עשרה שנים מעשה מגונה בנסיבות המפורטות בסעיף 347ב(ב), דינו – מאסר שלוש שנים."

           תיקון 122 עוסק בעבירות מין שבוצעו תוך "הסכמה שהושגה תוך ניצול תלות נפשית ממשית", היינו במצב של הסכמה של קורבן העבירה למעשה המיני, מתוך מודעות לטיב המעשה, אלא שהסכמתו ניתנה בשל תלותו הנפשית בכהן הדת. סעיף זה אינו עוסק במצב של מרמה, כבענייננו, בו הקורבן אינו מודע לכך שמדובר במעשים מיניים, אלא סבור כי מדובר בטיפול לגיטימי, כפי שהמערער הציג זאת בפני המתלוננות בענייננו. אבחנה זו הובהרה במפורש בדברי ההסבר להצעת החוק, שם הודגש כי –

"יודגש כי על מקרים שבהם הסכמת מקבל הייעוץ כה פגומה עד כי אין ביכולתו לגבש הסכמה כלל, ובמקרים שבהם כהן הדת השיג את הסכמת מקבל הייעוץ במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה, ימשיכו לחול עבירות המין הנוגעות לעניין (אינוס, מעשה סדום ומעשים מגונים) הקבועות בחוק היום. כך, למשל, מקרה שבו כהן דת הציג את המעשים המיניים במקבל הייעוץ כחלק מהטיפול בו ייכלל בעבירות המין החמורות" (הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 125) (יחסי מין תוך ניצול תלות נפשית ממשית במסגרת ייעוץ או הדרכה של כהן דת), התשע"ו-2016 (ה"ח הכנסת תשע"ו 81).

           על כן, בצדק קבע בית המשפט קמא כי אין בנסיבות העניין תחולה לתיקון 122 לחוק, וכי יש לבחון את עונשו של המערער לפי עבירות המין שהוא הורשע בהן, לפי סעיפים 345(א) ו- 348(א), בנסיבות 345(א)(2), היינו – בנסיבות בהן המעשה המיני בוצע בהסכמה ש"הושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה" (ע"פ 5097/07 פחימה נ' מדינת ישראל, פ"ד סג(1) 830, 846 (2009), להלן: עניין פחימה; ע"פ 216/16 ‏רדיאדה נ' מדינת ישראל, פסקאות 43-41 (29.1.2017); ע"פ 2454/18 שיינברג נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (6.12.2018); ע"פ 2487/18 ריזקאן נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (16.9.2020)).

אין צורך להכביר מילים אודות הכיעור במעשים שביצע המערער והחומרה הנלווית להם. המערער ניצל את מעמדו הדתי והחברתי, כמו-גם את אמונתן ומצוקתן של המתלוננות לשם סיפוק מאווייו המיניים. מדובר בנשים שהגיעו אל המערער על רקע מצוקות שונות, על מנת לקבל עזרה ותמיכה, ותחת זאת נפלו קורבן ל"טיפול" בדרך של מעשים מגונים, ואף אינוס באחד המקרים. למעשיו של המערער נלווה רכיב של מרמה – "אישה הנותנת הסכמתה לקיומם של יחסי מין … מבלי שהיא מבינה את ההקשר המיני שבמעשה – כמוה כאישה אשר לא נתנה הסכמתה כלל" (עניין פחימה, בעמ' 847-846). ואף  שעה שהובעה הסתייגות מצד חלק מהמתלוננות למעשיו, זו דוכאה על-ידי המערער בדרך של שכנוע שמדובר בטיפול הנחוץ להטבת מצבן. המתלוננות שמו מבטחן במערער בשעתן הקשה ועשו כדבריו מתוך אמונה ביכולותיו וסגולותיו. וכפי שתיאר זאת השופט א' א' לוי, בהקשר אחר:

"המפגש בין איש דת למאמין המבקש עצה מאופיין מעצם טבעו בהבדלי כוח ומעמד, נוכח העובדה כי האחד מחזיק בסמכות רוחנית והאחר רואה עצמו כפוף לה. במפגש כמו זה מתעורר החשש שהמאמין יבטל את רצונו מול עצתו-הנחייתו של איש הדת, תוך שהוא מוותר על רצונו החופשי … חשש זה אך מתעצם … מקום בו מדובר בדמות דתית ידועה בעלת מעמד וסמכות רוחנית מיוחדת (ע"פ 9808/06 סנקר נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (29.7.2010)).

מעבר לשלילת הרצון החופשי של המתלוננות, הותירו מעשיו של המערער במתלוננות תחושת בגידה והשפלה, וגרמו לכל אחת מהן נזק נפשי, כפי שעולה מתסקירי נפגעות העבירה. מספר המתלוננות ופרק הזמן הממושך במהלכו התבצעו המעשים, מלמדים גם כי אין מדובר במעידה חד-פעמית, אלא בדפוס קבוע ושיטתי בו פעל המערער.

           בנסיבות אלה אין אנו רואים מקום לערעורו של המערער להקלה בעונש שהוטל עליו.

11.          כאמור, גם המדינה מערערת על גזר הדין וסבורה כי בית המשפט קמא הקל עם המערער מעבר למידה.

           אכן, יש ממש בטענת המדינה כי חפיפת העונשים עליה הורה בית המשפט קמא ללא הנמקה התומכת בכך מעוררת קושי, וכך גם חוסר האיזון בחלוקה הפנימית של העונש הכולל, בין הענישה בגין האישום הראשון לענישה בגין אישומים 8-2.

"[החוק] אינו שולל את שיקול דעת בית המשפט לקבוע חפיפת עונשים, אולם עקרון ההלימה, שנקבע כאמור כעקרון המנחה בענישה, מחייב כי לכל מעשה עבירה בגינו הורשע הנאשם יינתן ביטוי הולם בקביעת עונשו, בעיקר כאשר מדובר באירועים נפרדים. במקרים כאלה, חפיפת עונשים אינה מתיישבת לכאורה עם עקרון ההלימה… ומחייבת הנמקה משכנעת" (ע"פ  7907/14 ואזנה נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (22.2.2015)).

           (וראו עוד מבין רבים: ע"פ 7952/15 מדינת ישראל נ' שץ, פסקה 46 (15.2.2016); ע"פ 4087/14  סקורדוק נ' מדינת ישראל, פסקה 68 (5.1.2017); ע"פ 3680/17 נדב נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (7.6.2018); ולאחרונה ממש ע"פ 4039/19 נחמני נ' מדינת ישראל, פסקה 92 (17.3.2021)).

12.          לאחר ששקלנו את הדברים הגענו למסקנה, כי אף שהחפיפה החלקית של העונשים לא זכתה להנמקה הולמת, והעונש הכולל הוא על הצד המקל, הרי שבבחינת מכלול הדברים אין מקום להתערבותנו; זאת, בהתחשב בהלכה לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית בהעדר סטייה מהותית מרמת הענישה הנוהגת או הראויה בנסיבות הענין, וכן  בהתחשב בכך שהמערער נטל אחריות מסוימת, גם אם מאוחרת, על מעשיו. העונש הכולל שהוטל על המערער הוא אכן על הצד המקל, אך אין מדובר בסטייה מהותית המצדיקה התערבות.

13.          אשר על כן, אנו מחליטים לדחות את שני הערעורים על גזר דינו של בית המשפט קמא – הן זה של המערער והן זה של המדינה.