ערעור על מעצר עד תום ההליכים

ערעור על מעצר עד תום ההליכים, שאלת המעצר עד תום ההליכים מכריעה תיקים פליליים רבים. (בלשון משפטית הערעור על מעצר ניקרא "ערר").

חשוב לזכור, אין תיק של אדם משוחרר כמו של אדם עצור. הכוונה היא כמובן לתיק העיקרי!

שהאדם משוחרר, וללא תנאים – קל לנהל תיקים פליליים גם לאורך שנים. אפשרי לבנות תוכנית שיקום וטיפול – אלא ישנו את התמונה כולה  -כך שחיוני שהאדם יהיה משוחרר לאורך ההליכים.

מצד שני, חשוב לזכור – כאשר האדם נימצא תחת תנאים מכבידים, או אפילו תחת מעצר ממש – הסיכוי להסכים להסדרים ולא לנהל תיק פלילי עד לזיכוי – גדול הרבה יותר.

את הסוגיות של המעצר עד לתום ההליכים ראוי להכניס לתיק כבד בשלבי החקירה הפלילית.

כל עורך דין פלילי מודע לחשיבות של הנושא.

מעצר עד תום ההליכים

מעצר עד תום ההליכים זהו הליך שלאחר כתב האישום ימשיך האדם להיות עצור – למרות ששאלת אשמתו כלל אינה ברורה.

על המדינה להביא מספר בסיסים על מנת שהאדם יישאר עצור :

א. ראיות לכאורה. (גם ראיות עם בעיית קבילות מסוימת יכולות להיחשב כקבילות).

ב. עילת מסוכנות.

ג. חוסר היכולת להוריד את רמת המסוכנות – באמצעים אחרים שאינם מאסר.

באם אין ראיות לכאורה – לא יוטלו תנאים כלל!

באם יש מצב במסגרתו יש ראיות לכאורה ויש עילה למעצר – אנו נמשיך לבחון את החלופות המוצעות – והאם יש בכוחן להוביל לשחרור באופן שהמסוכנות פוחתת, בין בסיוע מפקחים, בין בסיוע ערובה גבוהה ואפילו עם איזוק אלקטרוני.

ערר על החלטה סופית!

אחת הבעיות הקשות של עצורים בעד החלטה אחרת היא הדחיות הרבות שיש לאור בעיות בתסקירי שירות המבחן.

לדוגמה הדיון נידחה לצורך תסקיר וזה נידחה מידי פעם – וכך אנו נמצאים מול החלטות ביניים – ולא החלטה סופית.

כזכור קשה ביותר לערור על החלטות ביניים בפלילי.

בש"פ 2924/21 אברמוב: "בית המשפט עמד על כך שמדובר ב"ערר ביניים" שאליו יידרש בית המשפט רק בהתקיים נסיבות מיוחדות שמצדיקות זאת. עם זאת, נדרש בית המשפט גם לגוף העניין ומצא שלא נפל פגם בהחלטת בית משפט השלום להזמין תסקיר".

שחרור לחלופה

השחרור לחלופה "משחרר" את לחצי הזמנים מהתיק (יש לחץ זמנים מסוים באזוק אלקטרוני).

אבל השחרור מאפשר ניהול התיק במצב רגוע הרבה יותר.

חזקת המסוכנות

בש"פ 2045/21 רמי יוגב:

"עניינו של יוגב חוסה בצלה של חזקה משפטית נוספת: חזקת המסוכנות, כאמור בסעיפים 21(א)(1)(ג)(3) ו-22ב(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). חזקה זו אינה מאפשרת את שחרורו לחלופת מעצר או את העברתו למעצר באזוק אלקטרוני אלא בהתקיים טעמים מיוחדים. הווה אומר:

"כלל הוא עמנו כי … כאשר כתב אישום, המאומת בראיות לכאורה, מייחס לנאשם בגיר עבירה שמעמידתו בחזקת מסוכן כאמור בסעיפים 21(א)(1)(ג) ו-22ב(ב) לחוק המעצרים, השאלה שיש לשאול ביחס לאפשרות לשחררו מן הכלא בתנאים מגבילים או להעבירו למעצר בפיקוח אלקטרוני אל מחוץ לכותלי הכלא, היא לא "למה לא?", אלא "למה כן?" … חלופה כאמור לא תתאפשר אלא בהתקיים טעמים מיוחדים, והנטל להוכיח את התקיימותם רובץ על הנאשם". (ראו בש"פ 1868/21 מדינת ישראל נ' פלוני (17.3.2021), פסקה 3 והאסמכתאות שם). 

הסיבה בשלה יש את ההחלטה על מסוכנות?

לא אחת אנו ניצבים מול מסוכנות ספציפית כלפי אדם זה או אחר ואפשרות של השפעה על העדות של אדם זה או אחר.

כאן חשוב לציין – מיד אחרי עדותו של אותו האדם יש שינוי במאזן! היינו יש אפשרות לעיון חוזר בשאלת המעצר.

בש"פ 4638/22 פלוני: "א.      אין אני מקבל את עמדת המדינה, שנשמעה בפניי, לפיה העברת המשיב לאזוק אלקטרוני מחוץ לכלא לא תהא אפשרית גם אחרי עדותה של נפגעת העבירה מטעמים הקשורים לשלומה הנפשי. בעניין זה, אין לי אלא לחזור על הדברים שאמרתי בש"פ 248/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 35 (2.2.2020) ובבש"פ 1823/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 27-26 (21.3.2021); וכן ראו דברי השופט ד' מינץ בבש"פ 1596/20 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 14 (1.3.2020)".

חומר מודיעיני בדיוני המעצר

בש"פ  4870/22 חסין: "19.      לאחר שעיינתי בחומר המודיעיני, סברתי כי יש מקום לקבל הבהרות ביחס אליו. על כן הוריתי על קיום דיון המשך בעניינו של המשיב בלבד. הדיון התקיים בפני ביום 2.8.2022. בפתח הדיון שמעתי טיעון נוסף מצד באי-כוחו של המשיב, אשר הדגישו את הקושי הכרוך בעיון בחומר מודיעיני במעמד צד אחד, ועמדו על החשיבות הנודעת לכך שבית המשפט יציג שאלות הנוגעות למקורותיו ולאמינותם. לאחר מכן התקיים גם דיון במעמד צד אחד שבו הוצגו לבאי-כוחה של המדינה שאלות ביחס לאופיו של המידע המודיעיני, היקפו, מקורו ותיארוכו.

 הפראפראזה

20.      לאחר שהצגתי שאלות לבאי-כוח המדינה ולבעלי התפקידים בתחום המודיעין מטעם המשטרה ושירות בתי הסוהר שהתייצבו לדיון, הבהרתי את התרשמותי שהפראפרזה המקורית שהוצגה לעיון סניגוריו של המשיב לא שיקפה במידת ההרחבה הדרושה את תוכן המידע, אף בשים לב למגבלות החלות על הכנת פראפרזה מסוג זה. לפיכך, בהמלצתי, בהמשכו של הדיון שהתקיים במעמד שני הצדדים, הצהירו באי-כוחה של המדינה לפרוטוקול את הפראפרזה הבאה: "נכון לסיום המחצית הראשונה של שנת 2022 למשיב מעורבות בסכסוכים אלימים, במסגרתם כוונות פגיעה באחרים ובו. המידע מבוסס על מספר מקורות אמינים. להערכת גורמי המקצוע, המידעים מגיעים באופן בלתי תלוי, גם מהמשטרה וגם משירות בתי הסוהר". בעקבות הצהרה זו, נחה דעתי כי הפראפרזה העדכנית, בשונה מזו המקורית, משקפת את המידע שהוצג בצורה ראויה.

21.      לאחר הצגת הפראפרזה העדכנית, השלימו באי-כוחו של המשיב את טענותיהם. בין השאר, הם ציינו כי בקבלת ההחלטה אין מקום להתחשב בסיכון הנשקף כלפי המשיב, להבדיל מאשר במסוכנות העולה ממנו. בעניין זה הם ביקשו ללמוד גזירה שווה מפסק הדין שניתן ברע"ב 1981/22 פלוני נ' מדינת ישראל (13.7.2022) (להלן: רע"ב 1981/22), ועסק בשאלה האם ועדת שחרורים הדנה בבקשתו של אסיר לשחרור מוקדם רשאית להתחשב בסיכון הנשקף לציבור כתוצאה משחרורו, כאשר מהאסיר עצמו לא נשקפת מסוכנות. כמו כן נטען כי על בית המשפט להתחשב רק בחומר מודיעיני בעל משקל רב, וכי ראוי לקבוע מבחן משפטי ברור לעניין זה".

בש"פ עידן 7172/23:

3.        המעשה: "אם יורים – לא משתחררים", כך כתבתי לאחרונה והסיבות לכך ידועות: 

סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה–מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), קובע חזקת מסוכנות בגין "עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם" ובמילים פשוטות, המחוקק הנחה את בית המשפט כי הכלל הוא 'אם יורים – לא משתחררים'. זה הכלל, ועל מנת לחרוג מהכלל, ובכדי שניתן יהיה להסתפק במעצר בפיקוח אלקטרוני, יש להצביע על 'טעמים מיוחדים שיירשמו….' (בש"פ 1925/22 מדינת ישראל נ' פלוני (22.3.2023)). 

פרק זה דן בערעורים (עררים) של נאשמים (משיבים) שנעצרו, ו/או הוטלו עליהם תנאים קשים

ככלל יש זכות לערעור אחד!

היינו מבית המשפט השלום לבית המשפט המחוזי!

או מבית המשפט המחוזי לבית המפשט העליון – הכול תלות בשאלת המקום אליו הוגש כתב האישום.

שרוצים להגיש ערעור שני.

בקשת רשות ערעור על מעצר עד תום ההליכים

בש"פ י1361/13 :

"בקשת הרשות לערור – מאז חודש מרץ 2011, עת תוקן חוק המעצרים (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 8), התשע"א-2010 (להלן: תיקון מס' 8)), ערר על החלטה של בית משפט השלום בענייני מעצרים נדון ברשות בלבד ב"גלגול שלישי".

אמות המידה שעל-פיהן ניתנת רשות זו טרם גובשו בפסיקת בית משפט זה במלואן, אולם בעיקרו של דבר, ייתכנו שני סוגים מרכזיים של מקרים העשויים להצדיק מתן רשות לערור:

מקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך

ומקרים המתאפיינים בנסיבות פרטניות מיוחדות וחריגות

(ראו למשל: בש"פ 684/12  ברטלר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (31.1.2012), בפסקה 10; בש"פ 5721/12 בביקר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (14.8.2012) (להלן: עניין בביקר) בפסקה 9). נראה כי מקובל על הכול שאמת המידה למתן רשות לערור בענייני מעצרים צריכה להיגזר מהלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

הפליה

בש"פ 4261/22 נימצ'יק: "אשר לטענת העורר בדבר קיומה של אפליה פסולה נוכח השוני בתנאים שנקבעו בעניינו של גבריאלי, כלל נקוט בפסיקה הוא, כי "במסגרת השיקולים שבוחן בית משפט בבואו להכריע בנוגע למעצרו או שחרור ממעצר של אדם, שומה על בית המשפט לשקול גם את עיקרון השוויון בין נאשמים. עיקרון זה יונק את כוחו מעיקרון השוויון האוסר על אפליה בין שווים, ולפיו בהיעדר טעמים המצדיקים זאת – אין להפלות בין נאשמים לעניין מעצרם" (בש"פ 3543/15 מדינת ישראל נ' חיים כהן, פסקה 14 (08.06.2015))".